לפני שנגמר חנוכה, רגע מחשבה.
אני מנסה לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי התחלתי לחכות בקוצר רוח לקולקציה החדשה. לפנטז מה אני אקח, להרגיש כבר את הטעם מעקצץ על הלשון. מתי קיבלו עליי בעלות, מתי חג האורות הפך לחשוך במסווה של, שוב, התמכרות. זה פשוט לא ייאמן כמה קל ליפול למלכודת מתוקה ועוד לשלם עליה אגורה (לא בדיוק). שוב אנחנו נכנעים לרגעי אושר נדירים שנהפכים תוך שניה לצרבת וחרטה.
אז אני לא מתחרטת.
זהו חג של אור אבל את החושך אני חוגגת. אני חוגגת את האפשרות, את הדמיון, את מה שחבוי ונסתר אך כל הזמן שם. אני חוגגת את התשוקה (קראתי ספר ארוטי לאחרונה). את הברקים והרעמים שמכניסים לפעולה.
כי מי אנחנו אם לא סביבונים שמחפשים אחר מטרה, נופלים ושוב קמים. בעיקר מסתובבים, סביב הזנב של עצמנו, של תשוקותינו, של אחרים, של אלוהים. או סופגניה שטוגנה יותר מדי זמן ועכשיו קשה לה לזוז בגלל כובד השמן, שמבקש קצב אחר. איטיות, הפסקה. אין בזה שום דבר רע. אין בשום דבר, שום דבר רע. הכל עניין של החלטה. עכשיו אני עוצרת, עכשיו אני בודקת. עכשיו אני מפהקת. עכשיו אני עכשיו. אני (אתם) הנס הגדול שהיה פה, שעדיין פה.