קשה לי להבין את הקונספט ש״נגמר״ בסופר. סופר הוא לא מכולת. סופר הוא אלוהים ולאחרונה כנראה שיש לי משבר אמונה, כי חסר. תמיד חסר. אם זה הברוקולי שנעלם כליל מהמדפים או הגזר שפתאום אפשר רק לקנות בתפזורת או השבוע, העדשים שהחליפו את smarties ואין מה להשוות בכלל. הרשימה עוד ארוכה כמו גדול האכזבה. הרי הסופר הוא המקום המהימן ביותר עליי אדמות. נכנסת לשם, קודם כל משחררת אנחת רווחה כי יש אוכל, רעבה אני לא אהיה. המוצרים תמיד באותו המקום (פה ושם שינויים מזעריים). יודעת שאמצא את מה שאני מחפשת עד שאני לא. לא מוצאת. עושה סיבוב 360 מעלות לכל הצדדים, ימינה ושמאלה, למטה, למעלה, מתקשה להאמין, זה חסר?! לא הגיוני, לא אמיתי. המקום שאמור להסב איזושהי נחמה (בצורה שיקרית שכזו אבל עדיין נחמה), נכשל. נכשל במהותו. נכשל בייעודו. נגמרה נחמת השיוט במסדרונותיו. הפאניקה, המחשבה וההתאמה נכנסות לתמונה. מי בא לסופר בשביל לחשוב?! באתי, קניתי, אכלתי, חייכתי (לפעמים הצטערתי) אבל לא חשבתי. ואני שואלת כמה עוד אפשר להתפשר? בעלי אומר, ״נראה לי בחצי חינם זה לא יקרה.״
Loading Likes...