אז הלכנו לנמל תל אביב. שוב. בציפייה לאטרקציה של יום בחירות אבל הבנתי, אין שום אטרקציה ביום בחירות (או בנמל תל אביב). יום בחירות הוא נטול בחירה. השמש קופחת, כולם מיוזעים, רותחים מחום, מחפשים אחר תנועה אבל עומדים במקום. בין הפקקים לחנייה, בין האוכל לשתייה, מחפשים אחר מרווח נשימה כי נגמר הצל- המחסה שמאמת את ההבנה שאין בחירה. שואבים באובססיביות טיפות טעם מה- rebar , כאילו מחלצים מים מאבן והשמש ק-ו-פ-ח-ת. מצלמים פעוטות מחובקים, שותים מיצים של גדולים. מצלמים את עצמם שותים מיצים של גדולים ואני רציתי לצלם אותם אבל לא צילמתי. אולי בחרתי, אולי פחדתי. אולי התייאשתי והמשכתי אבל צחקתי. צחקתי עליהם, צחקתי על עצמי, צחקתי על כולנו. איך אנחנו נעים באותה מחשבה, מחפשים אחר אותו דבר, האם זו בחירה? מנסים להיות כל כך שונים אבל מתנקזים לאותו מקום, באותה שעה עם אותה כוונה אולי עם חזות מעט שונה, מותג כזה או אחר, האם זה באמת משנה? בטח משנה, המסתורין זה הכל. הדימוי, הפנטזיה והאכזבה כשמבינים ששום דבר מזה, זו לא בחירה. אני בחרתי ואתם?
חודש: אוקטובר 2018
מי בא לסופר בשביל לחשוב?!
קשה לי להבין את הקונספט ש״נגמר״ בסופר. סופר הוא לא מכולת. סופר הוא אלוהים ולאחרונה כנראה שיש לי משבר אמונה, כי חסר. תמיד חסר. אם זה הברוקולי שנעלם כליל מהמדפים או הגזר שפתאום אפשר רק לקנות בתפזורת או השבוע, העדשים שהחליפו את smarties ואין מה להשוות בכלל. הרשימה עוד ארוכה כמו גדול האכזבה. הרי הסופר הוא המקום המהימן ביותר עליי אדמות. נכנסת לשם, קודם כל משחררת אנחת רווחה כי יש אוכל, רעבה אני לא אהיה. המוצרים תמיד באותו המקום (פה ושם שינויים מזעריים). יודעת שאמצא את מה שאני מחפשת עד שאני לא. לא מוצאת. עושה סיבוב 360 מעלות לכל הצדדים, ימינה ושמאלה, למטה, למעלה, מתקשה להאמין, זה חסר?! לא הגיוני, לא אמיתי. המקום שאמור להסב איזושהי נחמה (בצורה שיקרית שכזו אבל עדיין נחמה), נכשל. נכשל במהותו. נכשל בייעודו. נגמרה נחמת השיוט במסדרונותיו. הפאניקה, המחשבה וההתאמה נכנסות לתמונה. מי בא לסופר בשביל לחשוב?! באתי, קניתי, אכלתי, חייכתי (לפעמים הצטערתי) אבל לא חשבתי. ואני שואלת כמה עוד אפשר להתפשר? בעלי אומר, ״נראה לי בחצי חינם זה לא יקרה.״
הפעם זה לא יקרה
נמצאתי. נמצאתי כאן. נמצאתי מתחייבת. מתחייבת למסך הלבן, לאותיות, למילים, לפרצופים בתוך עיגולים (או מרובעים), לציפיות רכות ונעימות ולאלו הדורשות. נמצאתי מחליטה שהשנה היא ה-שנה שבה אני נמצאת, נוכחת ומחליטה, כותבת, יוצרת ומשפיעה. כי די לבטלה, לקפיאת השמרים, לסטגנציה ולחילוף החומרים. רוצה מילים נוקבות, רוצה דם, יזע ודמעות. רוצה להתחייב לעצמי, להתחייב אליכם כדי להוציא משהו מעצמי. אמיתי. החלטתי. למילה, לתמונה, לתשוקה שיובילו אותי השנה-החוצה. החוצה מן הדימוי, מהאינטרס, מהמטאפורה, מתמונת הפרופיל אל עמקי נשמתי או מישורי מחשבתי. הזמן דוחק, השעון מצלצל עוד רגע והפחד יתגבר וישתלט, פתאום שוב יהיה איכפת לי ממה שאומרים ואחביא את המילים, אדחוף אותם פנימה חזק מתחת לעצבים. הפעם זה לא יקרה. נמצאתי כאן.