חודש: נובמבר 2018

איך זה קרה שהפנטזיה הפכה לדבר האמיתי כשהיא מייצגת את הבלתי אפשרי. איך הפלסטיק התאחד עם החיה, עם היצר. איך הכול (מסתבר שזה לא שגיאת כתיב) כל כך בסדר?
אתם לא מרגישים ריקנות פועמת במעטה של שפתיים חושניות או מבט עובר מצלמה אבל לא חודר נשמה. אני מרגישה שזה סוגר עליי מכל פינה, מכל מדיה אפשרית, אנושית או מסכית. אני יודעת שאני לא מחדשת דבר, רק הבעיה שזה משמש דוגמה לציפייה “נכונה”, “ברורה” ו”הגיונית” לילדים ולנוער ולכל מי שנותן יותר מדי מקום לטרנד, לסביבה, לחברה ולהחלטה שהמלאכותי זה הדבר. זה אני. כי אני זה הדבר. אני זה הכול. הפנטזיה והכישלון. כישלון בצד, למי איכפת, אני חיה בבלתי אפשרי, באזור הדמדומים. יש לי הכול עד שאין לי כלום, כי פלסטיק גם נשבר. אמנם יש לו תוחלת חיים בלתי מוגבלת אבל אין בו שום תועלת. אין בו חיים ואין בו מגע, יש בו רק פנטזיה. פנטזיה למה שיכול להיות אבל לא באמת, כי אם זה היה יכול להיות, זה היה כבר קורה.
ואני דווקא אומרת בואו נהיה איפה שאין, איפה שחסר, נכניס אהבה, יופי, כעס ונחמה ואת הפלסטיק נשאיר למחזור. ובכל זאת, לפעמים אני רוצה לפגוש את הפנטזיה רק כדי לדעת שמה שיש לי זה הדבר האמיתי.

Teardrop on my waiting chair
Heavy smile on my forehead
Swallowing my open-hearted thoughts
Exchanging
Delivering
Hovering
Uncovering
Listening
Whispering
most of all
.I’m the woman who waits

White fields of empty thoughts
What did you expect?
Black holes of shallow trust
Or foolish games of faded lust
All eyes on us
All eyes on me
My eyes on you
You bleed
What did you expect?

היום בא קשה, מהבטן.
מהחלק התחתון שלה, צועק לחלק העליון.
נוצר קרע, נוצר מרווח פעימה.
החלק התחתון נע באיטיות מעגלית ואילו העליון רוצה לרוץ, לכבוש יעדים.
החלק התחתון רוצה לעמוד (אולי לשבת), לתהות על קנקנו והעליון רוצה
עוד.
ואני לא יודעת לאיזו תחושה להכנע כי חייבת להיות כניעה כדי לאפשר תנועה.
גם תפאורה של תנועה, תנועה במקום, היא תנועה. אולי לא זו המתבקשת אבל יכול מאוד להיות זו הנדרשת, לעת עתה.
ואני תוהה, אז כנראה כבר נכנעתי לזו התחתונה.
משחררת פעימה, נושמת, יושבת וכותבת ואז חושבת איזה כיף להתמכר למשהו לא מסריח.

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.