מה יש לה להסתיר? הרי היא חמה, יש לומר, לוהטת. ממה היא מתביישת? נראה כאילו היא נחבאת אל הכלים. רוצה לזרוח אך לאחר מחשבה, מתחרטת. סוכנת כפולה, מה הסרט? את עולה כל יום בעוז ורוח, שמה פס על מה חושבים, אם שונאים או אוהבים. את השמש. סביבך חגים. לכן כל כך מוזר לי כשאת מתחבאת. את הרי דוגמה. מטאפורה כל כך חזקה. את צודקת, זה מעייף. לתחזק. לשמר ולסנוור. אבל אל תסתתרי, שמא כולנו גם נסתתר. כי כשהדימוי נשבר, מה נשאר. את כל כך חזקה עד שאת מאירה את האחר. את הירח. את הכוכבים. את זו שמאירה את הלילה (והירח מקבל את כל הקרדיט). את צודקת, זה שואב, זה מרוקן אבל אי אפשר שלא, כשהאור שלך כל כך חזק, הוא חייב להיטמע היכן שהוא, להשפיע על משהו או מישהו. את חייבת לדעת שאת כוח מניע. לדעת שאת הספק. של הכול. שנאה. אהבה. קנאה. זיעה. וקור. כשאת מסתתרת.
בואו אני אסביר לכם את היעדרותי, אמנם אין תירוץ או אמתלה, כי כפי שהתחייבתי בהצהרה הראשונה, נמצאתי כאן. אבל אני נסחפת ובודקת ולכן גם נעדרת, נעלמת. אבל תמיד חוזרת. הפעם עברתי לצד החלקלק, הבלתי-רגיל, הגלותי והלחותי. כן, כן, תרגמתי רומן אירוטי ונהנתי מכל רגע. כמעט מכל רגע, בעיקר מהרגעים שאתם יודעים, ומאלה המאתגרים כשצריך למצוא בדיוק את המילה או את הביטוי, את הניב המתאים. בזה עוד אני צריכה להשתפשף…או, אופס. אבל לחלוטין נבלעתי (טוב, די, אי אפשר להתחמק מזה…ובינינו, לא צריך) והתפתלתי בתוך עולם שכל כך מוחשי אבל בכלל לא קיים. האחרון השפיע על מה שכן קיים והכל נהיה למעין ערבוביה חלומית. אולי אף מציאותית. זה מסוכן? זה אפשרי? זה הכי, אח(ות)י. עכשיו פתאום אני מבינה (לעומק) את האובססיביות שיש לשחקנים שהופכים לדמות שאותה מגלמים ואיך היא משפיעה על כל דבר שבו הם נוגעים. כל רצון, מחשבה ופעולה. כל תהייה, התנהגות ותוצאה. כאילו חיים פתאום חיים אחרים ולפתע יש עוד מסלולים. עוד אבן להפוך (להיזהר מנחש), עוד רמיזה לרחוב ללא מוצא. עוד ריח אחר וטעם חדש. פתאום בא לי הכול (אפילו להשתמש בצירוף המילים הזוועתי הזה, שבדרך כלל מעורר בי בחילה), לטעום מהכול, לנסות את הכול ובמיוחד לא להוריד את עיניי מצירופן של מילים, שבוראות עולם ומרסקות אותו בו-בזמן. עשרות חלונות פתוחים על המסך ואני קופצת מחלון לחלון, מחפשת אחר המילה הזוכה, עם המשמעות הנכונה, שתאשר את תוקפה של ההרגשה. או שתנסה לפחות. אני בכלל אמורה להיות אשת אימיג׳ים ומסרים ומשום מה, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נוכחת במילים וביניהן, על קרקע חמקמקה שמשנה את מצעה ואת ייעודה, כאילו הופכת לבריכה* ואני טובעת (בקטע טוב), במיסתורין שלה. וכל בועה שמשתחררת, חושפת משאלה** שאני יודעת שתתגשם, כי אני יודעת סוף כל סוף מה לבקש.
*בריכה היתה סממן מרכזי בספר שתירגמתי. ** כמו גם משאלה. אח…יחי האסוציאציות על כל רובדיהן.
