חודש: ספטמבר 2019

איך הים נראה שונה מכאן
משוח במכחול זהב
חסר תנועה
דומם
ועליו כתמים של דיו
איים מאיימים להתפשט
אך בכל זאת נעימים
חיים בדו-קיום
ואתה משתרע לאין-סוף
ללא גבול
מסנוור ביופייך
מקבל אליך הכול
ומלטף
מתעלס עם האופק עד שיכרון
הכול נראה
יותר
שלם
לא כועס
אפשר לחשוב לרגע שבאמת אפשר אחרת
אבל אני עדיין במיכל סטרילי
רחוקה מכל מגע
מעומעמת מכל צליל
מחזיק אותי קפואה
בפעימה
שבין החי לחלומי
עכשיו נותר לי למלא את חובתי
על האדמה
מול מילות בקשה
לפיצוי
על שעות ללא שינה
על המתנה
המיכל הסטרילי הפך את עורו
מאלוהי ושמיימי
לגוף של תלונות
מועקה
מה תיתן לי בתמורה?

הכול פה מאוננים.
מדברים על אהבה מול היאחזות, איך צריך לאהוב מה נכון ומה לא. איך לעזאזל אתם יודעים? יא חבורת מאוננים.
שלא תטעו, לא באתי להעליב. זה טוב לאונן, זה חשוב. אחרת איך תדעו מהו הדבר האמיתי אם לא תתכוננו אליו. האמת היא שאפשר לדעת מהו הדבר האמיתי מבלי להתכונן. פשוט יודעים אבל איך? איך לעזאזל? כולם שואלים. יודעים, פשוט. ואין צורך בתשובה מתחכמת.
אז די תפסיקו לאונן, להתפעל, לדבר ופשוט תאהבו. תאהבו איך שא-ת-ם אוהבים- קצת, הרבה, עד הסוף, כלום, מבושל או נא.
תאהבו במידת העשייה שלכם. תאהבו כמו חיות, כמו ילדים. התבונה דפקה לנו את האומץ ואת הטוטליות וגרמה לנו להיות צופים מהצד אז נשאר לנו רק לנחש אבל למה? עזבו אתכם מניחושים. תעשו. תבעטו. תאהבו משהו או מישהו ואל תתנו לאף אחד אחר להגיד לכם איך. כי הם לא יודעים בעצמם. התפלק להם, חבורה של מאוננים.
תאוננו ותאהבו. תאהבו ותאוננו.
ולא, לא הכול אור ואהבה. יש גם חרא. הרבה חרא ועצבים אבל אני בטוחה (ממש לא) שיש רגע לפני או אחרי או אפילו בזמן שהוא אהבה, או סוג של. מאיפה לי לדעת, אני מאוננת בעצמי.

אני נתונה להשפעה.
רק אתמול פגשתי אימא חדשה ששותה לעת ערב יין לבן ובתוכו אוכמניות ואמרתי לעצמי למה לא? למה לא להכניס מנהג חדש ליומיום (במקום אחר-מסריח מעט). שלא לומר ששנה שעברה אימא אחרת הכניסה למטבחי, לאחר מפגש אחד, את סירופ האגבה (זה שמחליף את הסוכר) אך טרם השתמשתי בו. ואל נשכח מלפני שנתיים את היאכטה באנגליה (נופש ביאכטה, אין לי באמת יאכטה) ואת מסורת מריחת הדבש של אחי בבוקר שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהבוקר שלי. מאז לא חליתי פעם אחת אז כנראה שיצא משהו טוב מהאובססיה הזו.
מה זה אומר עליי? אני כזו קלה? מתפתה בכזאת קלות לאמץ מכל הבא ליד?
אולי זו הילדה שבי שמחפשת להתחפש רק בתרגום מבוגר? אם כן, אני בעד לאמץ מנהגים של אחר לזמן מה, אולי לתמיד עד שיתמזג או יתנדף.
לכו תדעו אולי היין הזה יפתח צוהר לסבלנות אין קץ שאני כה מחפשת בשעות הערב. יגיד לי שחררי, תני חיוך, הכול לטובה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה כשנפשנו בחו״ל הקיץ ומנהגנו בנופשים הוא בירה ביום, הבנות תמיד היו מקסימות ונינוחות כששתינו. לא, אני לא חושבת שהבירה עירפלה את אבחנותיי אלא השפיעה אולי על האנרגיה ששידרנו. שחררנו. חייכנו. יותר. לא אילצנו. היינו קשובים עם חיוך. חיוך שלעיתים מסרב לעלות לעת ערב. חיוך שנחבא מאחורי שריון היום.
אולי אהיה סלחנית יותר כלפי עצמי והבנות ואולי קצת כלפי שלומי.
אז וי על יין עם אוכמניות.
מה עושים כששותים אדום?

אתמול בשעות הקטנות של הלילה קיבלתי ליטוף של יד קטנה.
נחמה של יד קטנה אומרת הכול יהיה בסדר.
וגם מה שלא- יהיה בסדר.
וגם מה שכן- יכול להיות לא בסדר.
נחמה של יד קטנה שרוצה להיות גדולה.
בשבילי היא גדולה. הנחמה.
אומרת כל מה שיד גדולה רוצה לומר.
רגע השקת עור לעור הוא רגע תחיית המתים.
הוא רגע התמוטטות הסכרים.
הוא רגע אבל וואחד רגע.
בטח היא לא יודעת עד כמה רציתי להקפיא את הנשיקה.
בטח היא לא יודעת עד כמה הצטמררתי כשהחלק האמצעי של אצבע האמה רפרף מהמרפק דרומה. הלוך ושוב הלוך ושוב. וכשלפתע לצד האמה הצטרפה אצבע נוספת והרפרוף הפך למגע עמוק יותר, מנחם יותר:
אני פה אימא. אני אוהבת אותך.
החסרתי פעימה, השערות סמרו.
יכולתי להזיל דמעה באותו רגע אבל לא.
כל פעם הדמעות אומרות את מילתן האחרונה אבל הפעם לא הסכמתי שהן יסכמו את הרגע הזה כל כך מהר. לא.
לא רציתי לשלוח אותו לארכיון תחת קטגוריה ״אושר״. עדיין לא.
עצמתי את עיניי (כי פקחתי אותן לרגע מהפליאה) ושקעתי לתוכו. נותנת לליטופים ולנחמה להוביל אותי לשינה מתוקה מאין כמוה.