#פוסט_לפוסט_ב_915
השיטפון, למרות היותו מלוכלך ובוצי עד כאב, הוא מנקה. גם אם נצפה בו דרך מסכים ולא נהיה נוכחים בשר ודם, עדיין נרגיש נקיים וקלים יותר אחר-כך, כאילו לקח איתו חלקים זניחים וחסרי תועלת שתפסו מקום בנפש בלי ששמנו לב.
לא סתם רודפים אחרי שיטפון, זה ממכר. תחושת הסכנה ובעיקר הבהייה שכל-כך מטהרת, כאילו העיניים טובלות עצמן שוב ושוב והגוף והנפש מרגישים את תופעת הלוואי. אולי זה המרדף אחרי משהו שחומק ממך ללא הרף – ד’ה סטורי אוף אאור לייף.
נראה לי שבאופן כללי אנחנו אוהבים, פוחדים וכמהים לצפות בדברים נשברים, מתפרקים וזורמים בשצף שרומסים דברים אחרים. א’ כי אנחנו רעים. ב’ כי זה מקיים אצלנו פעולה פרדוקסלית של שבר ואיחוי בו-זמנית. או במילים אחרות, הרס של המושלם לכדי מושלם חדש שהוא שבור בבסיסו- אנחנו.
השיטפון דורש ממך לעצור ולהביט בו. הוא לא מאפשר התחמקות. אומר לך “עצרי רגע, אני זה את. אני הורס אבל אני מרגש, תוקע מבטים, שובר שיניים ומפיל לסתות. אני יכול להרוג אבל אני יכול גם לאתחל.
שיטפון לחלוטין עובר מסך.
ככה זה עם תופעות טבע, הן ישר גורמות לעקצוצים בפנים, כאלה נעימים וכאלה גם פחות. אבל הן דורשות ואני, ילדה טובה, אני נענית.
