לישון עם גרביים זאת עצלנות לשמה. זה רע.
זה חוסר התמודדות.
זאת אבן הפינה של הדחיינות.
ההימנעות מן המגע.
המגע האמיתי.
עם הסדין.
השנייה בה הבוהן, גב כף הרגל אולי בעיקר האצבע האמצעית
שמושטת קדימה,
כמעט פוחדת לממש את נקודת המגע עם הבלתי נמנע.
כמו אצבע אלוהים נוגעת ב’אדם’.
אין מה לעשות, ידיים מורמות.
חייבת להתמודד עם נקודת הקור.
אמנם רגעית אך הכרחית.
ואז כשזה קורה
ו ו א י
כיווץ
כמיהה
דחייה
משיכה
השקה
חיכוך
שפשוף בלתי רצוני.
מערכת העצבים מדברת
ואני ד ו מ מ ת.
עשו טובה, תשנו בלי גרביים.
במיוחד אתה.
לפחות חצי מהזמן
מסקנה לעת צהריים בעת הפסקת חשמל
יש הפסקת חשמל (יזומה, כך נאמר). להפעיל את מפזר החום אי אפשר. אז נכנעתי, יצאתי החוצה, לספוג כמה קרני אור שיחממו את גופי הלבנבן.
לא ייאמן איך פני הדברים משתנים כאשר נותנים למגע השמש לחדור או לעיניים להתרומם מעלה, להתבונן ולהסתנוור מעט מתכלת מחבק ומליטוף דמיוני של כדורים לבנים צמריריים.
(לא) בדיוק מה שאני מקבלת מהמפזר חום. האמת היא שמפזר החום הוא בעיקר מתפקד כתרופה רגעית וכוזבת למכה, כשהשמש והשמיים הם כבר המסקנה והביטחון. הם תמיד יהיו. המפזר חום, לא.
נשבר לי הלב
צולם על ידי קת’לין לי ופוטושופ להעצמת הרעיון
איך אני חוזרת? איך חוזרים? איך נפרדים? איך מתעלמים וממשיכים? איך ממשיכים וחוזרים לעשות משהו שמפחדים, נהנים וסובלים ממנו, אולי לא ממנו אלא יותר מהפחד שמאחוריו?
הרבה יותר קל לוותר, לדחות (מה שאני בדרך כלל עושה וכבר מומחית בזה) אבל השנה החלטתי שאין וויתורים, הרי בסוף אני אוכלת חרא. אין הקלות. יש התמודדות. בלי בולשיט. בלי מראית של.
מצחיק (אולי עצוב) שרק עכשיו אני חותרת למצוא את מה שאני באמת אוהבת אפילו שעל פי מראית עין עסקתי תמיד במה שאני ״אוהבת״, במה ש״מגניב״, במה שלכאורה אמור להכניס כסף אבל לא הצלחתי להישאב לזה, לא הצלחתי להתמוסס לתוך, להתאחד עם (מה שזה לא יהיה). עכשיו מגיע החלק שבו אומרים (או אני אומרת לעצמי): ״לא, את אישה חזקה, את לא צריכה להישאב לשום דבר. את המחליטה, את הקובעת. את הנפש הפועלת לא הסבילה. את המושכת בחוטים ולא זו שקובעים לה את תנוחתה.״
אז זהו שלא. אני רוצה להיות סבילה. אני רוצה להיסחף לתוך משהו שהוא לא בשליטתי. משהו שאוכל אותי, לועס אותי ואני מעכלת.
אז לא נשאבתי, התנכרתי וקפצתי הלאה. בלי בעיה, בלי חרטה או תחושת החמצה. יש שיגידו בלי אמונה. אמונה בעצמי. אבל האמת היא שפשוט נמאס לי באותו רגע מאותה קונסטלציה. לא הייתי שם יותר. במקום שאני אמורה להיות.
יש שיגידו שאין כאן מחוייבות ויש שיגידו יש לה ״קוצים בתחת״ זאת, מה שלא אופייני לי בכלל כי אני דווקא אחת שיושבת ונשאבת. אז כל שנשאר לי להסיק הוא כי עד כה כנראה לא היה מה להישאב לתוכו.
לא הפסנתר, לא הריקוד, לא העיצוב הגרפי. והייתי טובה, הייתי יכולה להיות הכי טובה אבל כנראה לא נשאבתי.
אז החלטתי שהשנה הזו תהיה נקודת מפנה. אני רוצה לאהוב, לסבול ולהתרגש ממה שאני עושה. אני רוצה להתאחד. להתקיים ביקומים מקבילים ולהרגיש רגשות סותרים, לראות בפשוט מורכב ובמורכב פשוט. לחיות את האבסורד ולישון עם ההגיון.
זה אפשרי. אני בטוחה שזה אפשרי. וזה קורה אבל קורה כל-כך לאט, בצעדים של צב שאכל את סעודתו האחרונה, כאילו מתחרט לכיוון שהולך. צעד קדימה, אחד הצידה וברור שאחד אחורה. והלב שלי נשבר.
איך משהו שאני רוצה, לשם שינוי ממש רוצה, אני לא מצליחה?
משהו שסוף סוף אני נשאבת לתוכו, חולמת בהקיץ עליו, לא טובה בו. איך?
זה לא אמור לעבוד ככה. כשחושקים במשהו, התשוקה מתגלמת בו, פועמת בו וזה השילוב האופטימלי, יש לומר, האידאלי של הגשמה. איך זה לא עובד? נשבר לי הלב.
מה לעזאזל אני עושה אם הוא נשבר?
ואז היא באה ואומרת לי: ״אימא את חמודה״ והוא לרגע מתאחה.
אני לא רוצה להתחרט.
אני רוצה להרגיש בצעדיי את הבוץ, את הלכלוך ואת העונג. רוצה להרגיש את השריטות, לטעום את הדם המטפטף. העיקר שיטפטף. העיקר שמשהו יזרום לכיוון הנכון.
העיקר לכתוב.
אל תטעו פשוט זה לא.
נשבר לי שנשבר לי הלב.
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך, היא כל הזמן אומרת. כל הזמן, בכזאת קלות. ואני מקנאה, מאיפה זה בא ואיך ככה, כל כך קל?
איך אפשר להדבק בקלות? שלא תטעו, אני מחקה, אני חוזרת ומשיבה. כי ככה אני באמת מרגישה אבל עדיין מרגישה שזה עקום כשזה יוצא, אולי כי המילים לא מספיקות ואולי כי אני לא רגילה, מספיק. לא אומרת מספיק, לא חוזרת מספיק. אבל תמיד משיבה.
איך אני יכולה להוות דוגמה כשאני לא מצליחה.
אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת, ממשיכה להגיד עד שתהיה התאמה מושלמת בין כוונה למילה. אולי זו שאיפה לא ניתנת להשגה . בדרך כלל, אין התאמה, המילים נופלות בין כוונות. אומרות יותר מדי או פחות מדי או סתם סתומות.
אבל ביום שכזה, עד כמה שאשמע קלישאתית, כי יש לעשות את זה תמיד (אבל זה פשוט בלתי אפשרי), אולי אפשר לפני שיורקים את המילים החוצה, לרכז חזק את כל המחשבות, את כל הכוונות (הטובות וגם הרעות) ולהדביק אותן לכל אות והברה ופשוט להגיד אני אוהבת אותך. אולי זה יצליח.
הלב יתרחב, אולי אף יתפוצץ, לא בגלל היום, לא בגלל התאריך אלא רק בגלל ההלימה המושלמת בין הכוונה למילים.