הבלוג של אפרת

אני מחכה שתצא ממך הישועה.
ממך, ממני, מהדף, מהתכלית, מהאפשרות
לדמם לעמוד.
את מי אנחנו באמת מאכזבים?
בצקים קפואים, בצקות בנשמה
זה בלתי נמנע
ממך תבוא הישועה.

Hot-cold
High-low
Here-there
Nowhere
In between
On the spot
You are right
I am wrong
Keep me warm
Don’t burn, don’t dazzle
Take me to the finish line
Circle the moon, leave me to the sun
I won’t burn
I won’t be dazzled
Tell me something I don’t already know
You are the neck
I am the beads of sweat
Burn me, dazzle me
Leave me to the sun.

זה התחיל משיחה רגילה של שבת עם ההורים על הבלוג החדש והחיים ואז אבא העלה פליאה, ״אז מה הכל עכשיו עסקי אוויר אהה…תראי, שלומי מתעסק במכוניות, משהו שמרגישים בידיים ואת…אולי תכתבי לעיתון או תציירי”. העיקר משהו ממשי (הוא לא אמר אבל בטוחה שחשב). שנייה לפני זה הצצתי בטור של ניסן שור, לא ממש קראתי, רפרפתי אבל יודעת שהוא דיבר שם על איזושהי תוכנית אוכל ואז זה קרה, החיבור נוצר, תפסתי את הפנקס, התחלתי לרשום, לפני שיחלוף ויעלם כליל מהראש. ההתעסקות בעסקי אוויר הביאה עימה את הצורך בהיאחזות באוכל, בתשוקה בסיסית, אמיתית. זו שנותנת לנו את התשובה הגשמית אך כמו כל דבר שעובר מסך, גם זו עוברת סובלימציה וסירוס. אם זו הציפייה להרגיש את הטעם הנה(ע)דר דרך שינוי זוויות הפה של הטועמים או עפעופי הריסים או התיעוד שלא נגמר, יש לומר, באינסטגרם, של כל דבר שאנחנו מכניסים לפה עד שבא להוציא החוצה את כל מה שהכנסנו. המעקב והתיעוד הופכים לאובססיביים כמו הרצון שלנו להמשיך ולנסות למצוא נקודות אושר במנות נעדרות טעם. יענקל’ה רוטבליט אמר את זה טוב ממני, האושר הוא הפשע המושלם (את זה שמעתי הבוקר).

אז הלכנו לנמל תל אביב. שוב. בציפייה לאטרקציה של יום בחירות אבל הבנתי, אין שום אטרקציה ביום בחירות (או בנמל תל אביב). יום בחירות הוא נטול בחירה. השמש קופחת, כולם מיוזעים, רותחים מחום, מחפשים אחר תנועה אבל עומדים במקום. בין הפקקים לחנייה, בין האוכל לשתייה, מחפשים אחר מרווח נשימה כי נגמר הצל- המחסה שמאמת את ההבנה שאין בחירה. שואבים באובססיביות טיפות טעם מה- rebar , כאילו מחלצים מים מאבן והשמש ק-ו-פ-ח-ת. מצלמים פעוטות מחובקים, שותים מיצים של גדולים. מצלמים את עצמם שותים מיצים של גדולים ואני רציתי לצלם אותם אבל לא צילמתי. אולי בחרתי, אולי פחדתי. אולי התייאשתי והמשכתי אבל צחקתי. צחקתי עליהם, צחקתי על עצמי, צחקתי על כולנו. איך אנחנו נעים באותה מחשבה, מחפשים אחר אותו דבר, האם זו בחירה? מנסים להיות כל כך שונים אבל מתנקזים לאותו מקום, באותה שעה עם אותה כוונה אולי עם חזות מעט שונה, מותג כזה או אחר, האם זה באמת משנה? בטח משנה, המסתורין זה הכל. הדימוי, הפנטזיה והאכזבה כשמבינים ששום דבר מזה, זו לא בחירה. אני בחרתי ואתם?

קשה לי להבין את הקונספט ש״נגמר״ בסופר. סופר הוא לא מכולת. סופר הוא אלוהים ולאחרונה כנראה שיש לי משבר אמונה, כי חסר. תמיד חסר. אם זה הברוקולי שנעלם כליל מהמדפים או הגזר שפתאום אפשר רק לקנות בתפזורת או השבוע, העדשים שהחליפו את smarties ואין מה להשוות בכלל. הרשימה עוד ארוכה כמו גדול האכזבה. הרי הסופר הוא המקום המהימן ביותר עליי אדמות. נכנסת לשם, קודם כל משחררת אנחת רווחה כי יש אוכל, רעבה אני לא אהיה. המוצרים תמיד באותו המקום (פה ושם שינויים מזעריים). יודעת שאמצא את מה שאני מחפשת עד שאני לא. לא מוצאת. עושה סיבוב 360 מעלות לכל הצדדים, ימינה ושמאלה, למטה, למעלה, מתקשה להאמין, זה חסר?! לא הגיוני, לא אמיתי. המקום שאמור להסב איזושהי נחמה (בצורה שיקרית שכזו אבל עדיין נחמה), נכשל. נכשל במהותו. נכשל בייעודו. נגמרה נחמת השיוט במסדרונותיו. הפאניקה, המחשבה וההתאמה נכנסות לתמונה. מי בא לסופר בשביל לחשוב?! באתי, קניתי, אכלתי, חייכתי (לפעמים הצטערתי) אבל לא חשבתי. ואני שואלת כמה עוד אפשר להתפשר? בעלי אומר, ״נראה לי בחצי חינם זה לא יקרה.״