תגית: אהבה

איך הים נראה שונה מכאן
משוח במכחול זהב
חסר תנועה
דומם
ועליו כתמים של דיו
איים מאיימים להתפשט
אך בכל זאת נעימים
חיים בדו-קיום
ואתה משתרע לאין-סוף
ללא גבול
מסנוור ביופייך
מקבל אליך הכול
ומלטף
מתעלס עם האופק עד שיכרון
הכול נראה
יותר
שלם
לא כועס
אפשר לחשוב לרגע שבאמת אפשר אחרת
אבל אני עדיין במיכל סטרילי
רחוקה מכל מגע
מעומעמת מכל צליל
מחזיק אותי קפואה
בפעימה
שבין החי לחלומי
עכשיו נותר לי למלא את חובתי
על האדמה
מול מילות בקשה
לפיצוי
על שעות ללא שינה
על המתנה
המיכל הסטרילי הפך את עורו
מאלוהי ושמיימי
לגוף של תלונות
מועקה
מה תיתן לי בתמורה?

הכול פה מאוננים.
מדברים על אהבה מול היאחזות, איך צריך לאהוב מה נכון ומה לא. איך לעזאזל אתם יודעים? יא חבורת מאוננים.
שלא תטעו, לא באתי להעליב. זה טוב לאונן, זה חשוב. אחרת איך תדעו מהו הדבר האמיתי אם לא תתכוננו אליו. האמת היא שאפשר לדעת מהו הדבר האמיתי מבלי להתכונן. פשוט יודעים אבל איך? איך לעזאזל? כולם שואלים. יודעים, פשוט. ואין צורך בתשובה מתחכמת.
אז די תפסיקו לאונן, להתפעל, לדבר ופשוט תאהבו. תאהבו איך שא-ת-ם אוהבים- קצת, הרבה, עד הסוף, כלום, מבושל או נא.
תאהבו במידת העשייה שלכם. תאהבו כמו חיות, כמו ילדים. התבונה דפקה לנו את האומץ ואת הטוטליות וגרמה לנו להיות צופים מהצד אז נשאר לנו רק לנחש אבל למה? עזבו אתכם מניחושים. תעשו. תבעטו. תאהבו משהו או מישהו ואל תתנו לאף אחד אחר להגיד לכם איך. כי הם לא יודעים בעצמם. התפלק להם, חבורה של מאוננים.
תאוננו ותאהבו. תאהבו ותאוננו.
ולא, לא הכול אור ואהבה. יש גם חרא. הרבה חרא ועצבים אבל אני בטוחה (ממש לא) שיש רגע לפני או אחרי או אפילו בזמן שהוא אהבה, או סוג של. מאיפה לי לדעת, אני מאוננת בעצמי.

אתמול בשעות הקטנות של הלילה קיבלתי ליטוף של יד קטנה.
נחמה של יד קטנה אומרת הכול יהיה בסדר.
וגם מה שלא- יהיה בסדר.
וגם מה שכן- יכול להיות לא בסדר.
נחמה של יד קטנה שרוצה להיות גדולה.
בשבילי היא גדולה. הנחמה.
אומרת כל מה שיד גדולה רוצה לומר.
רגע השקת עור לעור הוא רגע תחיית המתים.
הוא רגע התמוטטות הסכרים.
הוא רגע אבל וואחד רגע.
בטח היא לא יודעת עד כמה רציתי להקפיא את הנשיקה.
בטח היא לא יודעת עד כמה הצטמררתי כשהחלק האמצעי של אצבע האמה רפרף מהמרפק דרומה. הלוך ושוב הלוך ושוב. וכשלפתע לצד האמה הצטרפה אצבע נוספת והרפרוף הפך למגע עמוק יותר, מנחם יותר:
אני פה אימא. אני אוהבת אותך.
החסרתי פעימה, השערות סמרו.
יכולתי להזיל דמעה באותו רגע אבל לא.
כל פעם הדמעות אומרות את מילתן האחרונה אבל הפעם לא הסכמתי שהן יסכמו את הרגע הזה כל כך מהר. לא.
לא רציתי לשלוח אותו לארכיון תחת קטגוריה ״אושר״. עדיין לא.
עצמתי את עיניי (כי פקחתי אותן לרגע מהפליאה) ושקעתי לתוכו. נותנת לליטופים ולנחמה להוביל אותי לשינה מתוקה מאין כמוה.

אני אוהבת אותך, היא כל הזמן אומרת. כל הזמן, בכזאת קלות. ואני מקנאה, מאיפה זה בא ואיך ככה, כל כך קל?
איך אפשר להדבק בקלות? שלא תטעו, אני מחקה, אני חוזרת ומשיבה. כי ככה אני באמת מרגישה אבל עדיין מרגישה שזה עקום כשזה יוצא, אולי כי המילים לא מספיקות ואולי כי אני לא רגילה, מספיק. לא אומרת מספיק, לא חוזרת מספיק. אבל תמיד משיבה.
איך אני יכולה להוות דוגמה כשאני לא מצליחה.
אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת, ממשיכה להגיד עד שתהיה התאמה מושלמת בין כוונה למילה. אולי זו שאיפה לא ניתנת להשגה . בדרך כלל, אין התאמה, המילים נופלות בין כוונות. אומרות יותר מדי או פחות מדי או סתם סתומות.
אבל ביום שכזה, עד כמה שאשמע קלישאתית, כי יש לעשות את זה תמיד (אבל זה פשוט בלתי אפשרי), אולי אפשר לפני שיורקים את המילים החוצה, לרכז חזק את כל המחשבות, את כל הכוונות (הטובות וגם הרעות) ולהדביק אותן לכל אות והברה ופשוט להגיד אני אוהבת אותך. אולי זה יצליח.
הלב יתרחב, אולי אף יתפוצץ, לא בגלל היום, לא בגלל התאריך אלא רק בגלל ההלימה המושלמת בין הכוונה למילים.