תגית: הצהרה

כזאת אני. קשה, לא מפרגנת.
לא מספיק רגישה.
אדישה, יש אומרים.
יא אשכנזייה, יש אומרים.
תחייכי יותר, פעם אמרו.
מאז אני מחייכת יותר מדי.
ואני אומרת, סורי.
אתם לא מכירים אותי.
תהיו שלומי, אולי אז.

תקצרי את החצאית
(לא, בעצם תאריכי אותה)
תקצרי את השהות
(פשוט תלכי)
תקצרי את הנוכחות
(ראיתי אחת, ראיתי את כולן)
את הדיבור תקצרי
(מה כבר יש לך להגיד?!)
יש מה לדבר. יש מה לעשות.
אתם תקצרו.
הייתם פה.

אני יכולה להסתכל, לנתח, לצמצם את המבט, למקד, למקסם, להפחית, להוציא מהכלל, לייתר אבל תמיד החלק האהוב עליי יהיה העמק בין האף לשפה העליונה שלך.

איפה היית עד עכשיו?
אולי לא הייתי מוכנה
ועכשיו?
בדרך
בדרך למה?
להיות אפויה
מידת העשייה שלי היא נא. שם את צריכה להיות.
להיות מה?
שלי נא
אני מעדיפה להיות שלי ואז אולי שלך
ומידת עשייה?
מדיום
הבנתי. קצת למודת נסיון אבל עם עסיסיות מרעננת
סליחה?!
מה סליחה?
אנחנו מדברים פה עליי, כן?
לא, אנחנו מדברים פה על איך אני רואה אותך. זאת לא את, זה אני.

הכול פה מאוננים.
מדברים על אהבה מול היאחזות, איך צריך לאהוב מה נכון ומה לא. איך לעזאזל אתם יודעים? יא חבורת מאוננים.
שלא תטעו, לא באתי להעליב. זה טוב לאונן, זה חשוב. אחרת איך תדעו מהו הדבר האמיתי אם לא תתכוננו אליו. האמת היא שאפשר לדעת מהו הדבר האמיתי מבלי להתכונן. פשוט יודעים אבל איך? איך לעזאזל? כולם שואלים. יודעים, פשוט. ואין צורך בתשובה מתחכמת.
אז די תפסיקו לאונן, להתפעל, לדבר ופשוט תאהבו. תאהבו איך שא-ת-ם אוהבים- קצת, הרבה, עד הסוף, כלום, מבושל או נא.
תאהבו במידת העשייה שלכם. תאהבו כמו חיות, כמו ילדים. התבונה דפקה לנו את האומץ ואת הטוטליות וגרמה לנו להיות צופים מהצד אז נשאר לנו רק לנחש אבל למה? עזבו אתכם מניחושים. תעשו. תבעטו. תאהבו משהו או מישהו ואל תתנו לאף אחד אחר להגיד לכם איך. כי הם לא יודעים בעצמם. התפלק להם, חבורה של מאוננים.
תאוננו ותאהבו. תאהבו ותאוננו.
ולא, לא הכול אור ואהבה. יש גם חרא. הרבה חרא ועצבים אבל אני בטוחה (ממש לא) שיש רגע לפני או אחרי או אפילו בזמן שהוא אהבה, או סוג של. מאיפה לי לדעת, אני מאוננת בעצמי.