תגית: הצהרה

I want to be a poem.
Light as the wind.
Heavy as the next best thing.
I want to be the gap between the words,
between the syllables.
Be nothing in bluffing or be the joke on the block.
Be something.
Be a mark.
Be a spot on your heart.
A period on your page
How does it feel to be the end of everything?
I want to be the noise that you can’t be without.
Be a poem.

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.  

נמצאתי. נמצאתי כאן. נמצאתי מתחייבת. מתחייבת למסך הלבן, לאותיות, למילים, לפרצופים בתוך עיגולים (או מרובעים), לציפיות רכות ונעימות ולאלו הדורשות. נמצאתי מחליטה שהשנה היא ה-שנה שבה אני נמצאת, נוכחת ומחליטה, כותבת, יוצרת ומשפיעה. כי די לבטלה, לקפיאת השמרים, לסטגנציה ולחילוף החומרים. רוצה מילים נוקבות, רוצה דם, יזע ודמעות. רוצה להתחייב לעצמי, להתחייב אליכם כדי להוציא משהו מעצמי. אמיתי. החלטתי. למילה, לתמונה, לתשוקה שיובילו אותי השנה-החוצה. החוצה מן הדימוי, מהאינטרס, מהמטאפורה, מתמונת הפרופיל אל עמקי נשמתי או מישורי מחשבתי. הזמן דוחק, השעון מצלצל עוד רגע והפחד יתגבר וישתלט, פתאום שוב יהיה איכפת לי ממה שאומרים ואחביא את המילים, אדחוף אותם פנימה חזק מתחת לעצבים. הפעם זה לא יקרה. נמצאתי כאן.