תגית: טרנספורמציה

אני צריכה להבין איך אני מתכוונת להיות מאושרת. מסתבר שאנחנו (ישראל) מקום 11 בעולם במדד לאושר. אני די מופתעת. איך זה הגיוני כשכולם מתלוננים? אולי משקרים? אולי לשקר זה להיות מאושר? להרגיש כמעט?
ואני מתבאסת, רגע, אולי מאושרת? בעיקר מבולבלת. קופצת בין מטרות, משימות ומה לא להיות. מה כן?
לשמור על רגליים חמות, לאכול פרי וירק , להשתעמם כי זה תורם ליצירתיות ולהסתכל על הכל באובייקטיביות. אני אחראית לזה (כך אומרים), אני צריכה להשקיע בזה. אני צריכה לסחוט לזה את המיץ ואז לשתות את השארית. אמממ, טעם האושר, לא רע. כמו לאכול בננה לא בשלה. זה מתכון לאבדון. זה לא מספיק. אולי מוכח אבל זה רע. למה להלחיץ את המערכת? למה לקפוץ (זה משחרר אנדרופינים) כשאפשר לשבת? לפשק רגליים, לנשום רגע נשימה או שתיים ולשקוע לתוך מסך התשוקה. התשוקה להיות ובעיקר לא להיות. כי אין, אנחנו מתוכנתים להסתכל לאחור, להפוך לנציבי מלח בהווה שסופגים ללא הרף את טעמי העבר, ציפיות העתיד ונמנעים מעכשיו. מהעכשיו האמיתי, לא מהתיעוד שלו, כי לזה אנחנו מכורים. וזה מצחיק, אולי קצת עצוב אבל חוץ מההווה, אין לנו כלום. ולא, אנחנו לא נבין את זה עד שיקרה הדבר הנורא, אולי הבלתי נמנע. אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכים קונטקסט. איך נדע מה טוב, מה רע, ממה להימנע? אנחנו צריכים שורשים, כדי לעקור אותם. שמים, כדי להיבלע לתוכם. רוח, כדי לברוח ובעיקר חופש כדי להצטנף בתוך עצמנו ולא לצאת, כי קר או שאולי חם, תלוי באיזו עונה מדובר.
אושר, הוא דבר מדבק, כמו מגיפה. תהיו ליד אנשים מאושרים, תהיו מאושרים, גם את זה אומרים. זה כבר פחות מעייף, פחות שוחק. לא צריך לרדוף אחרי האושר אלא אחרי האנשים הנכונים ולהיות חברותיים אבל איפה אתם מסתתרים? אני רוצה להידבק. אני רוצה לחלות באופן סופני, עד כלות הנשמה והנשימה. אני לא רוצה להירפא. אני רוצה שזו תהיה המגיפה הלאומית והשכיחה ביותר בארץ ישראל.
עד שזה יקרה , אני ממשיכה בשלי. אמשיך להביט בשקיעות, בבנות ישנות. באף המושלם של שלומי ואתמכר למילים של הארקטיק מאנקיז. אנסה להסתכל על הדברים קצת אחרת, אצפה בסרט. קצת אצרח, בטוח אתעצבן. אשתעמם (כי מסתבר שזה חשוב) וארדם בתשע בערב, שוב.
אני חושבת שעליתי על משהו. לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר.

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.