תגית: נחמה

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.  

קשה לי להבין את הקונספט ש״נגמר״ בסופר. סופר הוא לא מכולת. סופר הוא אלוהים ולאחרונה כנראה שיש לי משבר אמונה, כי חסר. תמיד חסר. אם זה הברוקולי שנעלם כליל מהמדפים או הגזר שפתאום אפשר רק לקנות בתפזורת או השבוע, העדשים שהחליפו את smarties ואין מה להשוות בכלל. הרשימה עוד ארוכה כמו גדול האכזבה. הרי הסופר הוא המקום המהימן ביותר עליי אדמות. נכנסת לשם, קודם כל משחררת אנחת רווחה כי יש אוכל, רעבה אני לא אהיה. המוצרים תמיד באותו המקום (פה ושם שינויים מזעריים). יודעת שאמצא את מה שאני מחפשת עד שאני לא. לא מוצאת. עושה סיבוב 360 מעלות לכל הצדדים, ימינה ושמאלה, למטה, למעלה, מתקשה להאמין, זה חסר?! לא הגיוני, לא אמיתי. המקום שאמור להסב איזושהי נחמה (בצורה שיקרית שכזו אבל עדיין נחמה), נכשל. נכשל במהותו. נכשל בייעודו. נגמרה נחמת השיוט במסדרונותיו. הפאניקה, המחשבה וההתאמה נכנסות לתמונה. מי בא לסופר בשביל לחשוב?! באתי, קניתי, אכלתי, חייכתי (לפעמים הצטערתי) אבל לא חשבתי. ואני שואלת כמה עוד אפשר להתפשר? בעלי אומר, ״נראה לי בחצי חינם זה לא יקרה.״