תגית: תשוקה

איך אני חוזרת? איך חוזרים? איך נפרדים? איך מתעלמים וממשיכים? איך ממשיכים וחוזרים לעשות משהו שמפחדים, נהנים וסובלים ממנו, אולי לא ממנו אלא יותר מהפחד שמאחוריו?
הרבה יותר קל לוותר, לדחות (מה שאני בדרך כלל עושה וכבר מומחית בזה) אבל השנה החלטתי שאין וויתורים, הרי בסוף אני אוכלת חרא. אין הקלות. יש התמודדות. בלי בולשיט. בלי מראית של.
מצחיק (אולי עצוב) שרק עכשיו אני חותרת למצוא את מה שאני באמת אוהבת אפילו שעל פי מראית עין עסקתי תמיד במה שאני ״אוהבת״, במה ש״מגניב״, במה שלכאורה אמור להכניס כסף אבל לא הצלחתי להישאב לזה, לא הצלחתי להתמוסס לתוך, להתאחד עם (מה שזה לא יהיה). עכשיו מגיע החלק שבו אומרים (או אני אומרת לעצמי): ״לא, את אישה חזקה, את לא צריכה להישאב לשום דבר. את המחליטה, את הקובעת. את הנפש הפועלת לא הסבילה. את המושכת בחוטים ולא זו שקובעים לה את תנוחתה.״
אז זהו שלא. אני רוצה להיות סבילה. אני רוצה להיסחף לתוך משהו שהוא לא בשליטתי. משהו שאוכל אותי, לועס אותי ואני מעכלת.
אז לא נשאבתי, התנכרתי וקפצתי הלאה. בלי בעיה, בלי חרטה או תחושת החמצה. יש שיגידו בלי אמונה. אמונה בעצמי. אבל האמת היא שפשוט נמאס לי באותו רגע מאותה קונסטלציה. לא הייתי שם יותר. במקום שאני אמורה להיות.
יש שיגידו שאין כאן מחוייבות ויש שיגידו יש לה ״קוצים בתחת״ זאת, מה שלא אופייני לי בכלל כי אני דווקא אחת שיושבת ונשאבת. אז כל שנשאר לי להסיק הוא כי עד כה כנראה לא היה מה להישאב לתוכו.
לא הפסנתר, לא הריקוד, לא העיצוב הגרפי. והייתי טובה, הייתי יכולה להיות הכי טובה אבל כנראה לא נשאבתי.
אז החלטתי שהשנה הזו תהיה נקודת מפנה. אני רוצה לאהוב, לסבול ולהתרגש ממה שאני עושה. אני רוצה להתאחד. להתקיים ביקומים מקבילים ולהרגיש רגשות סותרים, לראות בפשוט מורכב ובמורכב פשוט. לחיות את האבסורד ולישון עם ההגיון.
זה אפשרי. אני בטוחה שזה אפשרי. וזה קורה אבל קורה כל-כך לאט, בצעדים של צב שאכל את סעודתו האחרונה, כאילו מתחרט לכיוון שהולך. צעד קדימה, אחד הצידה וברור שאחד אחורה. והלב שלי נשבר.
איך משהו שאני רוצה, לשם שינוי ממש רוצה, אני לא מצליחה?
משהו שסוף סוף אני נשאבת לתוכו, חולמת בהקיץ עליו, לא טובה בו. איך?
זה לא אמור לעבוד ככה. כשחושקים במשהו, התשוקה מתגלמת בו, פועמת בו וזה השילוב האופטימלי, יש לומר, האידאלי של הגשמה. איך זה לא עובד? נשבר לי הלב.
מה לעזאזל אני עושה אם הוא נשבר?
ואז היא באה ואומרת לי: ״אימא את חמודה״ והוא לרגע מתאחה.
אני לא רוצה להתחרט.
אני רוצה להרגיש בצעדיי את הבוץ, את הלכלוך ואת העונג. רוצה להרגיש את השריטות, לטעום את הדם המטפטף. העיקר שיטפטף. העיקר שמשהו יזרום לכיוון הנכון.
העיקר לכתוב.
אל תטעו פשוט זה לא.
נשבר לי שנשבר לי הלב.

לפני שנגמר חנוכה, רגע מחשבה.
אני מנסה לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי התחלתי לחכות בקוצר רוח לקולקציה החדשה. לפנטז מה אני אקח, להרגיש כבר את הטעם מעקצץ על הלשון. מתי קיבלו עליי בעלות, מתי חג האורות הפך לחשוך במסווה של, שוב, התמכרות. זה פשוט לא ייאמן כמה קל ליפול למלכודת מתוקה ועוד לשלם עליה אגורה (לא בדיוק). שוב אנחנו נכנעים לרגעי אושר נדירים שנהפכים תוך שניה לצרבת וחרטה.
אז אני לא מתחרטת.
זהו חג של אור אבל את החושך אני חוגגת. אני חוגגת את האפשרות, את הדמיון, את מה שחבוי ונסתר אך כל הזמן שם. אני חוגגת את התשוקה (קראתי ספר ארוטי לאחרונה). את הברקים והרעמים שמכניסים לפעולה.
כי מי אנחנו אם לא סביבונים שמחפשים אחר מטרה, נופלים ושוב קמים. בעיקר מסתובבים, סביב הזנב של עצמנו, של תשוקותינו, של אחרים, של אלוהים. או סופגניה שטוגנה יותר מדי זמן ועכשיו קשה לה לזוז בגלל כובד השמן, שמבקש קצב אחר. איטיות, הפסקה. אין בזה שום דבר רע. אין בשום דבר, שום דבר רע. הכל עניין של החלטה. עכשיו אני עוצרת, עכשיו אני בודקת. עכשיו אני מפהקת. עכשיו אני עכשיו. אני (אתם) הנס הגדול שהיה פה, שעדיין פה.

אני צריכה להבין איך אני מתכוונת להיות מאושרת. מסתבר שאנחנו (ישראל) מקום 11 בעולם במדד לאושר. אני די מופתעת. איך זה הגיוני כשכולם מתלוננים? אולי משקרים? אולי לשקר זה להיות מאושר? להרגיש כמעט?
ואני מתבאסת, רגע, אולי מאושרת? בעיקר מבולבלת. קופצת בין מטרות, משימות ומה לא להיות. מה כן?
לשמור על רגליים חמות, לאכול פרי וירק , להשתעמם כי זה תורם ליצירתיות ולהסתכל על הכל באובייקטיביות. אני אחראית לזה (כך אומרים), אני צריכה להשקיע בזה. אני צריכה לסחוט לזה את המיץ ואז לשתות את השארית. אמממ, טעם האושר, לא רע. כמו לאכול בננה לא בשלה. זה מתכון לאבדון. זה לא מספיק. אולי מוכח אבל זה רע. למה להלחיץ את המערכת? למה לקפוץ (זה משחרר אנדרופינים) כשאפשר לשבת? לפשק רגליים, לנשום רגע נשימה או שתיים ולשקוע לתוך מסך התשוקה. התשוקה להיות ובעיקר לא להיות. כי אין, אנחנו מתוכנתים להסתכל לאחור, להפוך לנציבי מלח בהווה שסופגים ללא הרף את טעמי העבר, ציפיות העתיד ונמנעים מעכשיו. מהעכשיו האמיתי, לא מהתיעוד שלו, כי לזה אנחנו מכורים. וזה מצחיק, אולי קצת עצוב אבל חוץ מההווה, אין לנו כלום. ולא, אנחנו לא נבין את זה עד שיקרה הדבר הנורא, אולי הבלתי נמנע. אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכים קונטקסט. איך נדע מה טוב, מה רע, ממה להימנע? אנחנו צריכים שורשים, כדי לעקור אותם. שמים, כדי להיבלע לתוכם. רוח, כדי לברוח ובעיקר חופש כדי להצטנף בתוך עצמנו ולא לצאת, כי קר או שאולי חם, תלוי באיזו עונה מדובר.
אושר, הוא דבר מדבק, כמו מגיפה. תהיו ליד אנשים מאושרים, תהיו מאושרים, גם את זה אומרים. זה כבר פחות מעייף, פחות שוחק. לא צריך לרדוף אחרי האושר אלא אחרי האנשים הנכונים ולהיות חברותיים אבל איפה אתם מסתתרים? אני רוצה להידבק. אני רוצה לחלות באופן סופני, עד כלות הנשמה והנשימה. אני לא רוצה להירפא. אני רוצה שזו תהיה המגיפה הלאומית והשכיחה ביותר בארץ ישראל.
עד שזה יקרה , אני ממשיכה בשלי. אמשיך להביט בשקיעות, בבנות ישנות. באף המושלם של שלומי ואתמכר למילים של הארקטיק מאנקיז. אנסה להסתכל על הדברים קצת אחרת, אצפה בסרט. קצת אצרח, בטוח אתעצבן. אשתעמם (כי מסתבר שזה חשוב) וארדם בתשע בערב, שוב.
אני חושבת שעליתי על משהו. לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר.

זה התחיל משיחה רגילה של שבת עם ההורים על הבלוג החדש והחיים ואז אבא העלה פליאה, ״אז מה הכל עכשיו עסקי אוויר אהה…תראי, שלומי מתעסק במכוניות, משהו שמרגישים בידיים ואת…אולי תכתבי לעיתון או תציירי”. העיקר משהו ממשי (הוא לא אמר אבל בטוחה שחשב). שנייה לפני זה הצצתי בטור של ניסן שור, לא ממש קראתי, רפרפתי אבל יודעת שהוא דיבר שם על איזושהי תוכנית אוכל ואז זה קרה, החיבור נוצר, תפסתי את הפנקס, התחלתי לרשום, לפני שיחלוף ויעלם כליל מהראש. ההתעסקות בעסקי אוויר הביאה עימה את הצורך בהיאחזות באוכל, בתשוקה בסיסית, אמיתית. זו שנותנת לנו את התשובה הגשמית אך כמו כל דבר שעובר מסך, גם זו עוברת סובלימציה וסירוס. אם זו הציפייה להרגיש את הטעם הנה(ע)דר דרך שינוי זוויות הפה של הטועמים או עפעופי הריסים או התיעוד שלא נגמר, יש לומר, באינסטגרם, של כל דבר שאנחנו מכניסים לפה עד שבא להוציא החוצה את כל מה שהכנסנו. המעקב והתיעוד הופכים לאובססיביים כמו הרצון שלנו להמשיך ולנסות למצוא נקודות אושר במנות נעדרות טעם. יענקל’ה רוטבליט אמר את זה טוב ממני, האושר הוא הפשע המושלם (את זה שמעתי הבוקר).