תגית: אמיתי

אין עוד מלבדו, כך הוא אומר / השאלה, כבר מה עדיף? / ריח בצל שלא מתנדף / או גורל אכזרי / שניהם חונקים באותה מידה / שניהם מסריחים עד כלות הנשמה / שניהם סוגרים אותך אל הפינה / לא משאירים אפשרות לתגובה / כי אין מה לעשות / זה כמו לחלום / לשחרר את הידיים כדי להתנגד / אבל אין הד / הד לפעולה / זיכרון לתגובה / הקול לא נשמע / למרות שהוא יוצא במלוא הכוונה / הוא נתקע / הוא לא מתחרט / אפילו נראה כאילו הוא חזק יתר על המידה בכדי להישמע / כאילו הוא יותר מדי בשביל החלום / כאילו הוא אמיתי והחלום, לא / אין לו מקום / ביזיון שאין נקודת זמן שבה אני יכולה להגיד כאן איבדתי וכאן מצאתי / לדחוף את עצמי לתוך הקונקרטי / לדעת שיש הד / שיש סירחון / שהגורל האכזרי הוא ממשי ולא סתם חידלון / כמו שאומרים, כאב עדיף על חוסר תחושה / ברוך הבא יום האהבה / תסריח אבל אל תהיה אכזר.

אני צריכה להבין איך אני מתכוונת להיות מאושרת. מסתבר שאנחנו (ישראל) מקום 11 בעולם במדד לאושר. אני די מופתעת. איך זה הגיוני כשכולם מתלוננים? אולי משקרים? אולי לשקר זה להיות מאושר? להרגיש כמעט?
ואני מתבאסת, רגע, אולי מאושרת? בעיקר מבולבלת. קופצת בין מטרות, משימות ומה לא להיות. מה כן?
לשמור על רגליים חמות, לאכול פרי וירק , להשתעמם כי זה תורם ליצירתיות ולהסתכל על הכל באובייקטיביות. אני אחראית לזה (כך אומרים), אני צריכה להשקיע בזה. אני צריכה לסחוט לזה את המיץ ואז לשתות את השארית. אמממ, טעם האושר, לא רע. כמו לאכול בננה לא בשלה. זה מתכון לאבדון. זה לא מספיק. אולי מוכח אבל זה רע. למה להלחיץ את המערכת? למה לקפוץ (זה משחרר אנדרופינים) כשאפשר לשבת? לפשק רגליים, לנשום רגע נשימה או שתיים ולשקוע לתוך מסך התשוקה. התשוקה להיות ובעיקר לא להיות. כי אין, אנחנו מתוכנתים להסתכל לאחור, להפוך לנציבי מלח בהווה שסופגים ללא הרף את טעמי העבר, ציפיות העתיד ונמנעים מעכשיו. מהעכשיו האמיתי, לא מהתיעוד שלו, כי לזה אנחנו מכורים. וזה מצחיק, אולי קצת עצוב אבל חוץ מההווה, אין לנו כלום. ולא, אנחנו לא נבין את זה עד שיקרה הדבר הנורא, אולי הבלתי נמנע. אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכים קונטקסט. איך נדע מה טוב, מה רע, ממה להימנע? אנחנו צריכים שורשים, כדי לעקור אותם. שמים, כדי להיבלע לתוכם. רוח, כדי לברוח ובעיקר חופש כדי להצטנף בתוך עצמנו ולא לצאת, כי קר או שאולי חם, תלוי באיזו עונה מדובר.
אושר, הוא דבר מדבק, כמו מגיפה. תהיו ליד אנשים מאושרים, תהיו מאושרים, גם את זה אומרים. זה כבר פחות מעייף, פחות שוחק. לא צריך לרדוף אחרי האושר אלא אחרי האנשים הנכונים ולהיות חברותיים אבל איפה אתם מסתתרים? אני רוצה להידבק. אני רוצה לחלות באופן סופני, עד כלות הנשמה והנשימה. אני לא רוצה להירפא. אני רוצה שזו תהיה המגיפה הלאומית והשכיחה ביותר בארץ ישראל.
עד שזה יקרה , אני ממשיכה בשלי. אמשיך להביט בשקיעות, בבנות ישנות. באף המושלם של שלומי ואתמכר למילים של הארקטיק מאנקיז. אנסה להסתכל על הדברים קצת אחרת, אצפה בסרט. קצת אצרח, בטוח אתעצבן. אשתעמם (כי מסתבר שזה חשוב) וארדם בתשע בערב, שוב.
אני חושבת שעליתי על משהו. לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר.

איך זה קרה שהפנטזיה הפכה לדבר האמיתי כשהיא מייצגת את הבלתי אפשרי. איך הפלסטיק התאחד עם החיה, עם היצר. איך הכול (מסתבר שזה לא שגיאת כתיב) כל כך בסדר?
אתם לא מרגישים ריקנות פועמת במעטה של שפתיים חושניות או מבט עובר מצלמה אבל לא חודר נשמה. אני מרגישה שזה סוגר עליי מכל פינה, מכל מדיה אפשרית, אנושית או מסכית. אני יודעת שאני לא מחדשת דבר, רק הבעיה שזה משמש דוגמה לציפייה “נכונה”, “ברורה” ו”הגיונית” לילדים ולנוער ולכל מי שנותן יותר מדי מקום לטרנד, לסביבה, לחברה ולהחלטה שהמלאכותי זה הדבר. זה אני. כי אני זה הדבר. אני זה הכול. הפנטזיה והכישלון. כישלון בצד, למי איכפת, אני חיה בבלתי אפשרי, באזור הדמדומים. יש לי הכול עד שאין לי כלום, כי פלסטיק גם נשבר. אמנם יש לו תוחלת חיים בלתי מוגבלת אבל אין בו שום תועלת. אין בו חיים ואין בו מגע, יש בו רק פנטזיה. פנטזיה למה שיכול להיות אבל לא באמת, כי אם זה היה יכול להיות, זה היה כבר קורה.
ואני דווקא אומרת בואו נהיה איפה שאין, איפה שחסר, נכניס אהבה, יופי, כעס ונחמה ואת הפלסטיק נשאיר למחזור. ובכל זאת, לפעמים אני רוצה לפגוש את הפנטזיה רק כדי לדעת שמה שיש לי זה הדבר האמיתי.