#4 לרדוף אחרי שיטפון

#פוסט_לפוסט_ב_915

#4 לרדוף אחרי שיטפון
יום 4 לניסוי אינסטגרם- פוסט לפוסט ב-9:15

השיטפון, למרות היותו מלוכלך ובוצי עד כאב, הוא מנקה. גם אם נצפה בו דרך מסכים ולא נהיה נוכחים בשר ודם, עדיין נרגיש נקיים וקלים יותר אחר-כך, כאילו לקח איתו חלקים זניחים וחסרי תועלת שתפסו מקום בנפש בלי ששמנו לב.
לא סתם רודפים אחרי שיטפון, זה ממכר. תחושת הסכנה ובעיקר הבהייה שכל-כך מטהרת, כאילו העיניים טובלות עצמן שוב ושוב והגוף והנפש מרגישים את תופעת הלוואי. אולי זה המרדף אחרי משהו שחומק ממך ללא הרף – ד’ה סטורי אוף אאור לייף.
נראה לי שבאופן כללי אנחנו אוהבים, פוחדים וכמהים לצפות בדברים נשברים, מתפרקים וזורמים בשצף שרומסים דברים אחרים. א’ כי אנחנו רעים. ב’ כי זה מקיים אצלנו פעולה פרדוקסלית של שבר ואיחוי בו-זמנית. או במילים אחרות, הרס של המושלם לכדי מושלם חדש שהוא שבור בבסיסו- אנחנו.
השיטפון דורש ממך לעצור ולהביט בו. הוא לא מאפשר התחמקות. אומר לך “עצרי רגע, אני זה את. אני הורס אבל אני מרגש, תוקע מבטים, שובר שיניים ומפיל לסתות. אני יכול להרוג אבל אני יכול גם לאתחל.
שיטפון לחלוטין עובר מסך.
ככה זה עם תופעות טבע, הן ישר גורמות לעקצוצים בפנים, כאלה נעימים וכאלה גם פחות. אבל הן דורשות ואני, ילדה טובה, אני נענית.

אני רוצה אני חושבת

אני רוצה אני רוצה אני רוצה אני רוצה בא לי אני רוצה אני רוצה בבקשה אני רוצה אני חייבת אני צריכה בא לי בבקשה אני רוצה אני חייבת קר לי בא לי אני רוצה בבקשה צריכה עכשיו מחר תמיד צריכה רוצה חייבת צועקת אני רוצה לא מוותרת חייבת חושבת צריכה מבקשת סותמת סוגרת חושקת חייבת מוותרת קר לי בבקשה אני רוצה עכשיו לוקחת חומקת פוחדת אוחזת שומטת בבקשה מוותרת הולכת לא חוזרת חושבת צריכה אני רוצה חייבת עכשיו לא מחר לא תמיד קר לי בא לי אני רוצה אני חושבת אולי לא. יום ראשון.

הפעם זה לא יקרה

נמצאתי. נמצאתי כאן. נמצאתי מתחייבת. מתחייבת למסך הלבן, לאותיות, למילים, לפרצופים בתוך עיגולים (או מרובעים), לציפיות רכות ונעימות ולאלו הדורשות. נמצאתי מחליטה שהשנה היא ה-שנה שבה אני נמצאת, נוכחת ומחליטה, כותבת, יוצרת ומשפיעה. כי די לבטלה, לקפיאת השמרים, לסטגנציה ולחילוף החומרים. רוצה מילים נוקבות, רוצה דם, יזע ודמעות. רוצה להתחייב לעצמי, להתחייב אליכם כדי להוציא משהו מעצמי. אמיתי. החלטתי. למילה, לתמונה, לתשוקה שיובילו אותי השנה-החוצה. החוצה מן הדימוי, מהאינטרס, מהמטאפורה, מתמונת הפרופיל אל עמקי נשמתי או מישורי מחשבתי. הזמן דוחק, השעון מצלצל עוד רגע והפחד יתגבר וישתלט, פתאום שוב יהיה איכפת לי ממה שאומרים ואחביא את המילים, אדחוף אותם פנימה חזק מתחת לעצבים. הפעם זה לא יקרה. נמצאתי כאן.