#4 לרדוף אחרי שיטפון

#פוסט_לפוסט_ב_915

#4 לרדוף אחרי שיטפון
יום 4 לניסוי אינסטגרם- פוסט לפוסט ב-9:15

השיטפון, למרות היותו מלוכלך ובוצי עד כאב, הוא מנקה. גם אם נצפה בו דרך מסכים ולא נהיה נוכחים בשר ודם, עדיין נרגיש נקיים וקלים יותר אחר-כך, כאילו לקח איתו חלקים זניחים וחסרי תועלת שתפסו מקום בנפש בלי ששמנו לב.
לא סתם רודפים אחרי שיטפון, זה ממכר. תחושת הסכנה ובעיקר הבהייה שכל-כך מטהרת, כאילו העיניים טובלות עצמן שוב ושוב והגוף והנפש מרגישים את תופעת הלוואי. אולי זה המרדף אחרי משהו שחומק ממך ללא הרף – ד’ה סטורי אוף אאור לייף.
נראה לי שבאופן כללי אנחנו אוהבים, פוחדים וכמהים לצפות בדברים נשברים, מתפרקים וזורמים בשצף שרומסים דברים אחרים. א’ כי אנחנו רעים. ב’ כי זה מקיים אצלנו פעולה פרדוקסלית של שבר ואיחוי בו-זמנית. או במילים אחרות, הרס של המושלם לכדי מושלם חדש שהוא שבור בבסיסו- אנחנו.
השיטפון דורש ממך לעצור ולהביט בו. הוא לא מאפשר התחמקות. אומר לך “עצרי רגע, אני זה את. אני הורס אבל אני מרגש, תוקע מבטים, שובר שיניים ומפיל לסתות. אני יכול להרוג אבל אני יכול גם לאתחל.
שיטפון לחלוטין עובר מסך.
ככה זה עם תופעות טבע, הן ישר גורמות לעקצוצים בפנים, כאלה נעימים וכאלה גם פחות. אבל הן דורשות ואני, ילדה טובה, אני נענית.

חג רולדין שמח

לפני שנגמר חנוכה, רגע מחשבה.
אני מנסה לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי התחלתי לחכות בקוצר רוח לקולקציה החדשה. לפנטז מה אני אקח, להרגיש כבר את הטעם מעקצץ על הלשון. מתי קיבלו עליי בעלות, מתי חג האורות הפך לחשוך במסווה של, שוב, התמכרות. זה פשוט לא ייאמן כמה קל ליפול למלכודת מתוקה ועוד לשלם עליה אגורה (לא בדיוק). שוב אנחנו נכנעים לרגעי אושר נדירים שנהפכים תוך שניה לצרבת וחרטה.
אז אני לא מתחרטת.
זהו חג של אור אבל את החושך אני חוגגת. אני חוגגת את האפשרות, את הדמיון, את מה שחבוי ונסתר אך כל הזמן שם. אני חוגגת את התשוקה (קראתי ספר ארוטי לאחרונה). את הברקים והרעמים שמכניסים לפעולה.
כי מי אנחנו אם לא סביבונים שמחפשים אחר מטרה, נופלים ושוב קמים. בעיקר מסתובבים, סביב הזנב של עצמנו, של תשוקותינו, של אחרים, של אלוהים. או סופגניה שטוגנה יותר מדי זמן ועכשיו קשה לה לזוז בגלל כובד השמן, שמבקש קצב אחר. איטיות, הפסקה. אין בזה שום דבר רע. אין בשום דבר, שום דבר רע. הכל עניין של החלטה. עכשיו אני עוצרת, עכשיו אני בודקת. עכשיו אני מפהקת. עכשיו אני עכשיו. אני (אתם) הנס הגדול שהיה פה, שעדיין פה.

משהו לא מסריח

היום בא קשה, מהבטן.
מהחלק התחתון שלה, צועק לחלק העליון.
נוצר קרע, נוצר מרווח פעימה.
החלק התחתון נע באיטיות מעגלית ואילו העליון רוצה לרוץ, לכבוש יעדים.
החלק התחתון רוצה לעמוד (אולי לשבת), לתהות על קנקנו והעליון רוצה
עוד.
ואני לא יודעת לאיזו תחושה להכנע כי חייבת להיות כניעה כדי לאפשר תנועה.
גם תפאורה של תנועה, תנועה במקום, היא תנועה. אולי לא זו המתבקשת אבל יכול מאוד להיות זו הנדרשת, לעת עתה.
ואני תוהה, אז כנראה כבר נכנעתי לזו התחתונה.
משחררת פעימה, נושמת, יושבת וכותבת ואז חושבת איזה כיף להתמכר למשהו לא מסריח.

תפרגנו איזה מילה, חדשה

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.