תגית: חוויה

בלק פראיידיי. אני מרגישה ל-ח-ץ לקנות לקנות לקנות, מה לעשות? לקנות? זה חזק ממני, זה גובר עליי, משתלט, אוכל אותי ומשאיר שאריות לבאים בתור. אני כגוויה עוברת מחנות אינטרנטית לשנייה, מפריט לפריט למצוא תכלית. למצוא כיסוי הולם לבנות, לעצמי, שלומי לא צריך. אי אפשר אחרת, מה אני פראיירית? אני ישראלית, אין מצב שאני פראיירית. מה אני נראית לכם? הולכת כעיוורת אחרי פירורי פרסומים, מכרסמת במבצעים. מה אני נראית לכם?
אנשים עומדים על חבילות שנערמות על אנשים, שקונים ממחשבים, שנארזים בקופסאות, שחוסמות את הקרקע, את השפיות. אולי זו השפיות, לקנות? אולי זה קצה החוט של הממשות. כי מי אנחנו אם לא חומר. חומר דביק שמדביק אחרים בסיסמאות לאיך לחיות, נכון, לא נכון, עכשיו, אתמול, מחר, אם בכלל. אז מה, הולכים לקנות?

מקשיבה, טובעת לתוך המילים, הולכת לאיבוד. רוצה להגיד הכל. ככה. לא מצליחה להגיד כלום. ככה. מתמכרת להבעות הפנים שמוציאות המילים ונופכות משמעות מצירוף אקראי, מקרי, אמיתי.
דוחפת החוצה את דלת השירותים כי עלה משהו והנה הוא נטמן עמוק בין כל הרצונות. יכולה, מתרגשת, נעלמת, נהנית מכל רגע.
זרם צמרמורת עובר מלמטה במעלה הגב עד ללשון שמחכה. מתמסרת לתחושת הפספוס שהיה למשהו לשוב אבל הפעם לוקחת את המחברת לשירותים. לא מפספסת, לא מתמסרת. כותבת את מה שעולה, לא רוצה, מתחבא. להבעות הפנים שעושות המילים. לטיפות הזיעה שמתעוותות על פנים שרות, שיודעות מהות, שיוצרות משמעות, שבוראות רגע חולף, מזדמן של פשטות.
עליתי על שיטה ליצירת משמעות למילה, פותחת את הפה הכי גדול ומבטאת כל הברה ופתאום המילה חודרת את העור, נכנסת לגוף, נטמעת לדם ומגיעה ללב. ושם היא מכה, מרביצה. הלב מתמלא, מתנפח ומוציא חוויה. אבל זה קורה רק אם פותחים את הפה. הכי חזק, הכי גדול כדי להכיל את המנגנון. זה מעייף אבל זה משהו, תחושה אמיתית, בעולם דמוי מציאות. שווה לנסות. ואם אתם באוטו בזמן נסיעה עם חלונות פתוחים, שרים וצועקים את המילים, עוד יותר טוב.