תגית: יצירה

מקשיבה, טובעת לתוך המילים, הולכת לאיבוד. רוצה להגיד הכל. ככה. לא מצליחה להגיד כלום. ככה. מתמכרת להבעות הפנים שמוציאות המילים ונופכות משמעות מצירוף אקראי, מקרי, אמיתי.
דוחפת החוצה את דלת השירותים כי עלה משהו והנה הוא נטמן עמוק בין כל הרצונות. יכולה, מתרגשת, נעלמת, נהנית מכל רגע.
זרם צמרמורת עובר מלמטה במעלה הגב עד ללשון שמחכה. מתמסרת לתחושת הפספוס שהיה למשהו לשוב אבל הפעם לוקחת את המחברת לשירותים. לא מפספסת, לא מתמסרת. כותבת את מה שעולה, לא רוצה, מתחבא. להבעות הפנים שעושות המילים. לטיפות הזיעה שמתעוותות על פנים שרות, שיודעות מהות, שיוצרות משמעות, שבוראות רגע חולף, מזדמן של פשטות.
עליתי על שיטה ליצירת משמעות למילה, פותחת את הפה הכי גדול ומבטאת כל הברה ופתאום המילה חודרת את העור, נכנסת לגוף, נטמעת לדם ומגיעה ללב. ושם היא מכה, מרביצה. הלב מתמלא, מתנפח ומוציא חוויה. אבל זה קורה רק אם פותחים את הפה. הכי חזק, הכי גדול כדי להכיל את המנגנון. זה מעייף אבל זה משהו, תחושה אמיתית, בעולם דמוי מציאות. שווה לנסות. ואם אתם באוטו בזמן נסיעה עם חלונות פתוחים, שרים וצועקים את המילים, עוד יותר טוב.

הגעתי למסקנה, אין תקנה למחיר היצירה. העובדה כי צריך לאפשר לה לצאת מחור זה או אחר, אחרת היא ממרמרת. אותי, אותך את כל המשפחה. מרעילה את הסביבה. היצירה ממרמרת אם היא לא משתחררת, שורפת ודורשת אולי צועקת, בטוח כואבת. ואז מתמכרת. מתמכרת לתחושה שיצאה כאילו אין בושה ואז מה? ואז בודקת אם זה רק אני או גם אחרים מבינים, אותי, את הפוסט, את מה שהולך לי בראש, במתניים בחלציים. מה בוער ושורף וחייב לצאת. ואז מה? יודעים מה, כן, אי אפשר להתחמק מהתמיכה, מהמילה הטובה, מההתחכמות או מהלייק והשיתוף. העיקר משהו שיגיד לי חזרה, את שווה, חתיכה, של עוגה מול איזה סדרה טובה. אולי גרמתי לחיוך, להזלת דמעה או לאיזושהי טרנספורמציה. העיקר לפרגן, לפרגן. וואי לא יכולה לשמוע את המילה הזאת יותר, כאילו היא נהפכה לאבן פינה של עידן “התמיכה”. צחוק בצד, תביאו מילה חדשה אבל אל תשנו את הכוונה. הכוונה טובה, זה מה שחשוב, לתת ליצירה לעוף, לעוף ממני שחלילה לא תמרמר אותי, אותך או את הסביבה. לפרגן, מילה חדשה. בבקשה.