תגית: מחשבה

כזאת אני. קשה, לא מפרגנת.
לא מספיק רגישה.
אדישה, יש אומרים.
יא אשכנזייה, יש אומרים.
תחייכי יותר, פעם אמרו.
מאז אני מחייכת יותר מדי.
ואני אומרת, סורי.
אתם לא מכירים אותי.
תהיו שלומי, אולי אז.

אני יכולה להסתכל, לנתח, לצמצם את המבט, למקד, למקסם, להפחית, להוציא מהכלל, לייתר אבל תמיד החלק האהוב עליי יהיה העמק בין האף לשפה העליונה שלך.

יש הפסקת חשמל (יזומה, כך נאמר). להפעיל את מפזר החום אי אפשר. אז נכנעתי, יצאתי החוצה, לספוג כמה קרני אור שיחממו את גופי הלבנבן.
לא ייאמן איך פני הדברים משתנים כאשר נותנים למגע השמש לחדור או לעיניים להתרומם מעלה, להתבונן ולהסתנוור מעט מתכלת מחבק ומליטוף דמיוני של כדורים לבנים צמריריים.
(לא) בדיוק מה שאני מקבלת מהמפזר חום. האמת היא שמפזר החום הוא בעיקר מתפקד כתרופה רגעית וכוזבת למכה, כשהשמש והשמיים הם כבר המסקנה והביטחון. הם תמיד יהיו. המפזר חום, לא.

מה יש לה להסתיר?
הרי היא חמה, יש לומר, לוהטת.
ממה היא מתביישת?
נראה כאילו היא נחבאת אל הכלים.
רוצה לזרוח אך לאחר מחשבה, מתחרטת.
סוכנת כפולה, מה הסרט?
את עולה כל יום בעוז ורוח,
שמה פס על מה חושבים,
אם שונאים או אוהבים.
את השמש. סביבך חגים.
לכן כל כך מוזר לי כשאת מתחבאת.
את הרי דוגמה. מטאפורה כל כך חזקה.
את צודקת, זה מעייף. לתחזק. לשמר ולסנוור.
אבל אל תסתתרי, שמא כולנו גם נסתתר.
כי כשהדימוי נשבר, מה נשאר.
את כל כך חזקה עד שאת מאירה את האחר.
את הירח. את הכוכבים.
את זו שמאירה את הלילה
(והירח מקבל את כל הקרדיט).
את צודקת, זה שואב, זה מרוקן
אבל אי אפשר שלא,
כשהאור שלך כל כך חזק,
הוא חייב להיטמע היכן שהוא,
להשפיע על משהו או מישהו.
את חייבת לדעת שאת כוח מניע.
לדעת שאת הספק. של הכול.
שנאה. אהבה. קנאה. זיעה.
וקור. כשאת מסתתרת.