איך זה קרה שהפנטזיה הפכה לדבר האמיתי כשהיא מייצגת את הבלתי אפשרי. איך הפלסטיק התאחד עם החיה, עם היצר. איך הכול (מסתבר שזה לא שגיאת כתיב) כל כך בסדר?
אתם לא מרגישים ריקנות פועמת במעטה של שפתיים חושניות או מבט עובר מצלמה אבל לא חודר נשמה. אני מרגישה שזה סוגר עליי מכל פינה, מכל מדיה אפשרית, אנושית או מסכית. אני יודעת שאני לא מחדשת דבר, רק הבעיה שזה משמש דוגמה לציפייה “נכונה”, “ברורה” ו”הגיונית” לילדים ולנוער ולכל מי שנותן יותר מדי מקום לטרנד, לסביבה, לחברה ולהחלטה שהמלאכותי זה הדבר. זה אני. כי אני זה הדבר. אני זה הכול. הפנטזיה והכישלון. כישלון בצד, למי איכפת, אני חיה בבלתי אפשרי, באזור הדמדומים. יש לי הכול עד שאין לי כלום, כי פלסטיק גם נשבר. אמנם יש לו תוחלת חיים בלתי מוגבלת אבל אין בו שום תועלת. אין בו חיים ואין בו מגע, יש בו רק פנטזיה. פנטזיה למה שיכול להיות אבל לא באמת, כי אם זה היה יכול להיות, זה היה כבר קורה.
ואני דווקא אומרת בואו נהיה איפה שאין, איפה שחסר, נכניס אהבה, יופי, כעס ונחמה ואת הפלסטיק נשאיר למחזור. ובכל זאת, לפעמים אני רוצה לפגוש את הפנטזיה רק כדי לדעת שמה שיש לי זה הדבר האמיתי.