תגית: מקשיבה

מקשיבה, טובעת לתוך המילים, הולכת לאיבוד. רוצה להגיד הכל. ככה. לא מצליחה להגיד כלום. ככה. מתמכרת להבעות הפנים שמוציאות המילים ונופכות משמעות מצירוף אקראי, מקרי, אמיתי.
דוחפת החוצה את דלת השירותים כי עלה משהו והנה הוא נטמן עמוק בין כל הרצונות. יכולה, מתרגשת, נעלמת, נהנית מכל רגע.
זרם צמרמורת עובר מלמטה במעלה הגב עד ללשון שמחכה. מתמסרת לתחושת הפספוס שהיה למשהו לשוב אבל הפעם לוקחת את המחברת לשירותים. לא מפספסת, לא מתמסרת. כותבת את מה שעולה, לא רוצה, מתחבא. להבעות הפנים שעושות המילים. לטיפות הזיעה שמתעוותות על פנים שרות, שיודעות מהות, שיוצרות משמעות, שבוראות רגע חולף, מזדמן של פשטות.
עליתי על שיטה ליצירת משמעות למילה, פותחת את הפה הכי גדול ומבטאת כל הברה ופתאום המילה חודרת את העור, נכנסת לגוף, נטמעת לדם ומגיעה ללב. ושם היא מכה, מרביצה. הלב מתמלא, מתנפח ומוציא חוויה. אבל זה קורה רק אם פותחים את הפה. הכי חזק, הכי גדול כדי להכיל את המנגנון. זה מעייף אבל זה משהו, תחושה אמיתית, בעולם דמוי מציאות. שווה לנסות. ואם אתם באוטו בזמן נסיעה עם חלונות פתוחים, שרים וצועקים את המילים, עוד יותר טוב.

Teardrop on my waiting chair
Heavy smile on my forehead
Swallowing my open-hearted thoughts
Exchanging
Delivering
Hovering
Uncovering
Listening
Whispering
most of all
.I’m the woman who waits