אני נתונה להשפעה.
רק אתמול פגשתי אימא חדשה ששותה לעת ערב יין לבן ובתוכו אוכמניות ואמרתי לעצמי למה לא? למה לא להכניס מנהג חדש ליומיום (במקום אחר-מסריח מעט). שלא לומר ששנה שעברה אימא אחרת הכניסה למטבחי, לאחר מפגש אחד, את סירופ האגבה (זה שמחליף את הסוכר) אך טרם השתמשתי בו. ואל נשכח מלפני שנתיים את היאכטה באנגליה (נופש ביאכטה, אין לי באמת יאכטה) ואת מסורת מריחת הדבש של אחי בבוקר שכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהבוקר שלי. מאז לא חליתי פעם אחת אז כנראה שיצא משהו טוב מהאובססיה הזו.
מה זה אומר עליי? אני כזו קלה? מתפתה בכזאת קלות לאמץ מכל הבא ליד?
אולי זו הילדה שבי שמחפשת להתחפש רק בתרגום מבוגר? אם כן, אני בעד לאמץ מנהגים של אחר לזמן מה, אולי לתמיד עד שיתמזג או יתנדף.
לכו תדעו אולי היין הזה יפתח צוהר לסבלנות אין קץ שאני כה מחפשת בשעות הערב. יגיד לי שחררי, תני חיוך, הכול לטובה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה כשנפשנו בחו״ל הקיץ ומנהגנו בנופשים הוא בירה ביום, הבנות תמיד היו מקסימות ונינוחות כששתינו. לא, אני לא חושבת שהבירה עירפלה את אבחנותיי אלא השפיעה אולי על האנרגיה ששידרנו. שחררנו. חייכנו. יותר. לא אילצנו. היינו קשובים עם חיוך. חיוך שלעיתים מסרב לעלות לעת ערב. חיוך שנחבא מאחורי שריון היום.
אולי אהיה סלחנית יותר כלפי עצמי והבנות ואולי קצת כלפי שלומי.
אז וי על יין עם אוכמניות.
מה עושים כששותים אדום?