זה התחיל משיחה רגילה של שבת עם ההורים על הבלוג החדש והחיים ואז אבא העלה פליאה, ״אז מה הכל עכשיו עסקי אוויר אהה…תראי, שלומי מתעסק במכוניות, משהו שמרגישים בידיים ואת…אולי תכתבי לעיתון או תציירי”. העיקר משהו ממשי (הוא לא אמר אבל בטוחה שחשב). שנייה לפני זה הצצתי בטור של ניסן שור, לא ממש קראתי, רפרפתי אבל יודעת שהוא דיבר שם על איזושהי תוכנית אוכל ואז זה קרה, החיבור נוצר, תפסתי את הפנקס, התחלתי לרשום, לפני שיחלוף ויעלם כליל מהראש. ההתעסקות בעסקי אוויר הביאה עימה את הצורך בהיאחזות באוכל, בתשוקה בסיסית, אמיתית. זו שנותנת לנו את התשובה הגשמית אך כמו כל דבר שעובר מסך, גם זו עוברת סובלימציה וסירוס. אם זו הציפייה להרגיש את הטעם הנה(ע)דר דרך שינוי זוויות הפה של הטועמים או עפעופי הריסים או התיעוד שלא נגמר, יש לומר, באינסטגרם, של כל דבר שאנחנו מכניסים לפה עד שבא להוציא החוצה את כל מה שהכנסנו. המעקב והתיעוד הופכים לאובססיביים כמו הרצון שלנו להמשיך ולנסות למצוא נקודות אושר במנות נעדרות טעם. יענקל’ה רוטבליט אמר את זה טוב ממני, האושר הוא הפשע המושלם (את זה שמעתי הבוקר).