תגית: #פוסט_לפוסט_ב-9:15

#פוסט_לפוסט_ב_915

אולי היא כל מה שאני צריכה
סטירה
אמונה
שאלה
הייתי פעם קבועה, לקוחה קבועה
עכשיו היא תפסה את מקומה
דורשת ונדרשת
יודעת טוב מאוד מה היא שווה
חורצת את גורלה-גורלי
לא מאפשרת אחרת, תמיד ברקע-מעצבנת
רוקדת
סוטרת
בוחנת-קובעת
אותי. כמה שהיא קובעת אותי
ואני הופכת לקבועה, ללקוחה קבועה
למנה הבאה
לאמונה
לסטירה
לשאלה (מה אני יכולה)
תנסי להירגע
טיפות זיעה מופיעות על השפה
אם את רוצה את יכולה כך היא אמרה
כך היא אומרת ללא הרף
סיסמה סתומה, שגורה שאני אומרת לאחרת
והיא תמשיך ותאמר לבאה
עד שנרצה ונוכל רק מה שמותר
ומה עם מה שלא?
נרצה ונאכל עד שנשבע
נשחרר נפיחה
נפתח גאווה
ונתחיל שוב מההתחלה
אולי היא כל מה שאני צריכה.

#פוסט_לפוסט_ב_915

מה מצחיק אותך?
לא הבנתי.
ועכשיו ברצינות.
רצינות יש כל הזמן. מה רע בקצת צחוק?
עליי?!
לא עלייך.
אז על מי? זה חייב להיות על מישהו?
תמיד, אחרת מה זה שווה? תחשבי על זה. מה מעניין לצחוק על חפץ? אין לו רגשות. הוא לא אנושי. הוא לא יכול באמת להגיב.
ואני?
את. זו את. נראה לי שזה אומר הכול.
לא הבנתי.
מה לא ברור?! את עולם. יש הרבה על מה לצחוק. יש הרבה במה לפגוע ויש הרבה מה לחבק בסוף היום.

#פוסט_לפוסט_ב_915

גם אני הייתי בים- בשקיעה. אי אפשר לוותר על זה, למרות שוויתרתי על זה (לא ביודעין) בתקופה האחרונה. אולי כי היה חם והים מושך אותי יותר בחורף, כשהוא פחות מיושב, כשהעצבים פחות רוטטים, כשהרוח עזה ואפילו קצת קר.
אז זה ה-זמן. בין קצות רגליים רטובים בשצף הגלים לבין ידיים מכוסות שרוולים.
הניגוד עובד. אפילו מרגש. קצה אחד קצת מתקרר בעוד השני מתחמם. אין על ניגודים. כשאתם עם שרוולים ארוכים, בלי משים לב, אתם משחקים עם המים, כאילו בורחים אבל מתים להיתפס.
תחשבו על זה רגע, אם הייתם עם קצר היה סתם קר אבל עם שרוול ארוך מתים להירטב כי אז זה רק סתם חול (למרות שזה המון) ואין מה לאכול. חייבת לומר שאפילו החול פחות מעצבן במזג אוויר שכזה. פתאום לא חוששת שיידבק וגם אם כן אז פתאום זה “אז מה כבר יקרה”.
המסקנה היא שאי-אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בשעת השקיעה, שמוסיפה טונה סבלנות לכל דבר שנעשה בזמנה. הכול הרבה יותר יפה, הרבה יותר מתקבל על הדעת, הרבה יותר- הכול.
נראה לי שאנחנו יפים יותר בשקיעה אולי כי אנחנו מבינים שהיום נגמר. וכשהיום נגמר אנחנו נגמרים ומוותרים. מוותרים על הכעס, מוותרים על הנוקשות. נסחפים יחד עם הגלים לאן שהם זורמים. לא איכפת לנו שהם דוחפים ואז מושכים. הם גלים, זה מה שהם אמורים לעשות וזה כנראה מה שאנחנו אמורים להיות.

#פוסט_לפוסט_ב_915

תן לי עולם מרובע עיגולים עם בתים שנוזלים.
תן לי עולם עצים ערומים הצומחים על פי בקשה מתוך אהבה.
תן לי עולם שמיים כחולים עם עננים שמטפטפים צורות בצבעים משתנים.
תן לי עולם שמתקפל אם לא נעים ומשנה את מה שמרגישים.
תן לי עולם עם פה שטורף מה שרע ומקיא את כל השאר.
תן לי עולם אחר
מריח אחר
נוגע אחר
טועם אחר
אבל לא להרבה זמן שלא ייגמר.
תן לי עולם-

מה הפסקת? תמשיכי
עזוב, אל תיתן לי.
אני אסתדר.

#פוסט_לפוסט_ב_915

את מתחילה בקטן ואז מגבירה
לא מפסיקה
הקצב שלנו לא מסונכרן
מתחיל בחזק
ממשיך בכועס
נגמר בעייף
אפיסת כוחות שלי ושלך
ואז אולי עולה חיוך
נכנסת נשימה (שהרבה זמן לא היתה)
מתגבשת הבנה
רגעית
עד לפעם הבאה שהקצב ידלג פעימה
בלי כוונה
ושוב נתנגש
נתפוצץ
נתמוסס לתוך חיבוק מנחם
שמשקיט את כל הצרחות
הכוונות הסרוחות
הטעויות הרגעיות הבלתי נסלחות
אני חייבת לסלוח
על המקום
לפעמים זה לא קורה
ואני עושה בכאילו
מרגילה את עצמי לרעיון
מכניסה את עצמי לקצב הנכון
עד שזה פשוט קורה
ההחלטה של הסליחה
התאחדה עם הפעולה
וסלחתי.
ואת, סולחת לי?