אוקיי, חזרתי

אוקיי, חזרתי

בואו אני אסביר לכם את היעדרותי, אמנם אין תירוץ או אמתלה, כי כפי שהתחייבתי בהצהרה הראשונה, נמצאתי כאן. אבל אני נסחפת ובודקת ולכן גם נעדרת, נעלמת. אבל תמיד חוזרת.
הפעם עברתי לצד החלקלק, הבלתי-רגיל, הגלותי והלחותי.
כן, כן, תרגמתי רומן אירוטי ונהנתי מכל רגע. כמעט מכל רגע, בעיקר מהרגעים שאתם יודעים, ומאלה המאתגרים כשצריך למצוא בדיוק את המילה או את הביטוי, את הניב המתאים. בזה עוד אני צריכה להשתפשף…או, אופס.
אבל לחלוטין נבלעתי (טוב, די, אי אפשר להתחמק מזה…ובינינו, לא צריך) והתפתלתי בתוך עולם שכל כך מוחשי אבל בכלל לא קיים. האחרון השפיע על מה שכן קיים והכל נהיה למעין ערבוביה חלומית. אולי אף מציאותית.
זה מסוכן? זה אפשרי? זה הכי, אח(ות)י.
עכשיו פתאום אני מבינה (לעומק) את האובססיביות שיש לשחקנים שהופכים לדמות שאותה מגלמים ואיך היא משפיעה על כל דבר שבו הם נוגעים. כל רצון, מחשבה ופעולה. כל תהייה, התנהגות ותוצאה. כאילו חיים פתאום חיים אחרים ולפתע יש עוד מסלולים. עוד אבן להפוך (להיזהר מנחש), עוד רמיזה לרחוב ללא מוצא. עוד ריח אחר וטעם חדש.
פתאום בא לי הכול (אפילו להשתמש בצירוף המילים הזוועתי הזה, שבדרך כלל מעורר בי בחילה), לטעום מהכול, לנסות את הכול ובמיוחד לא להוריד את עיניי מצירופן של מילים, שבוראות עולם ומרסקות אותו בו-בזמן. עשרות חלונות פתוחים על המסך ואני קופצת מחלון לחלון, מחפשת אחר המילה הזוכה, עם המשמעות הנכונה, שתאשר את תוקפה של ההרגשה. או שתנסה לפחות.
אני בכלל אמורה להיות אשת אימיג׳ים ומסרים ומשום מה, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נוכחת במילים וביניהן, על קרקע חמקמקה שמשנה את מצעה ואת ייעודה, כאילו הופכת לבריכה* ואני טובעת (בקטע טוב), במיסתורין שלה. וכל בועה שמשתחררת, חושפת משאלה** שאני יודעת שתתגשם, כי אני יודעת סוף כל סוף מה לבקש.

*בריכה היתה סממן מרכזי בספר שתירגמתי.
** כמו גם משאלה. אח…יחי האסוציאציות על כל רובדיהן.

חג רולדין שמח

לפני שנגמר חנוכה, רגע מחשבה.
אני מנסה לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי התחלתי לחכות בקוצר רוח לקולקציה החדשה. לפנטז מה אני אקח, להרגיש כבר את הטעם מעקצץ על הלשון. מתי קיבלו עליי בעלות, מתי חג האורות הפך לחשוך במסווה של, שוב, התמכרות. זה פשוט לא ייאמן כמה קל ליפול למלכודת מתוקה ועוד לשלם עליה אגורה (לא בדיוק). שוב אנחנו נכנעים לרגעי אושר נדירים שנהפכים תוך שניה לצרבת וחרטה.
אז אני לא מתחרטת.
זהו חג של אור אבל את החושך אני חוגגת. אני חוגגת את האפשרות, את הדמיון, את מה שחבוי ונסתר אך כל הזמן שם. אני חוגגת את התשוקה (קראתי ספר ארוטי לאחרונה). את הברקים והרעמים שמכניסים לפעולה.
כי מי אנחנו אם לא סביבונים שמחפשים אחר מטרה, נופלים ושוב קמים. בעיקר מסתובבים, סביב הזנב של עצמנו, של תשוקותינו, של אחרים, של אלוהים. או סופגניה שטוגנה יותר מדי זמן ועכשיו קשה לה לזוז בגלל כובד השמן, שמבקש קצב אחר. איטיות, הפסקה. אין בזה שום דבר רע. אין בשום דבר, שום דבר רע. הכל עניין של החלטה. עכשיו אני עוצרת, עכשיו אני בודקת. עכשיו אני מפהקת. עכשיו אני עכשיו. אני (אתם) הנס הגדול שהיה פה, שעדיין פה.