תגית: אכזבה

איך הים נראה שונה מכאן
משוח במכחול זהב
חסר תנועה
דומם
ועליו כתמים של דיו
איים מאיימים להתפשט
אך בכל זאת נעימים
חיים בדו-קיום
ואתה משתרע לאין-סוף
ללא גבול
מסנוור ביופייך
מקבל אליך הכול
ומלטף
מתעלס עם האופק עד שיכרון
הכול נראה
יותר
שלם
לא כועס
אפשר לחשוב לרגע שבאמת אפשר אחרת
אבל אני עדיין במיכל סטרילי
רחוקה מכל מגע
מעומעמת מכל צליל
מחזיק אותי קפואה
בפעימה
שבין החי לחלומי
עכשיו נותר לי למלא את חובתי
על האדמה
מול מילות בקשה
לפיצוי
על שעות ללא שינה
על המתנה
המיכל הסטרילי הפך את עורו
מאלוהי ושמיימי
לגוף של תלונות
מועקה
מה תיתן לי בתמורה?

איך אני חוזרת? איך חוזרים? איך נפרדים? איך מתעלמים וממשיכים? איך ממשיכים וחוזרים לעשות משהו שמפחדים, נהנים וסובלים ממנו, אולי לא ממנו אלא יותר מהפחד שמאחוריו?
הרבה יותר קל לוותר, לדחות (מה שאני בדרך כלל עושה וכבר מומחית בזה) אבל השנה החלטתי שאין וויתורים, הרי בסוף אני אוכלת חרא. אין הקלות. יש התמודדות. בלי בולשיט. בלי מראית של.
מצחיק (אולי עצוב) שרק עכשיו אני חותרת למצוא את מה שאני באמת אוהבת אפילו שעל פי מראית עין עסקתי תמיד במה שאני ״אוהבת״, במה ש״מגניב״, במה שלכאורה אמור להכניס כסף אבל לא הצלחתי להישאב לזה, לא הצלחתי להתמוסס לתוך, להתאחד עם (מה שזה לא יהיה). עכשיו מגיע החלק שבו אומרים (או אני אומרת לעצמי): ״לא, את אישה חזקה, את לא צריכה להישאב לשום דבר. את המחליטה, את הקובעת. את הנפש הפועלת לא הסבילה. את המושכת בחוטים ולא זו שקובעים לה את תנוחתה.״
אז זהו שלא. אני רוצה להיות סבילה. אני רוצה להיסחף לתוך משהו שהוא לא בשליטתי. משהו שאוכל אותי, לועס אותי ואני מעכלת.
אז לא נשאבתי, התנכרתי וקפצתי הלאה. בלי בעיה, בלי חרטה או תחושת החמצה. יש שיגידו בלי אמונה. אמונה בעצמי. אבל האמת היא שפשוט נמאס לי באותו רגע מאותה קונסטלציה. לא הייתי שם יותר. במקום שאני אמורה להיות.
יש שיגידו שאין כאן מחוייבות ויש שיגידו יש לה ״קוצים בתחת״ זאת, מה שלא אופייני לי בכלל כי אני דווקא אחת שיושבת ונשאבת. אז כל שנשאר לי להסיק הוא כי עד כה כנראה לא היה מה להישאב לתוכו.
לא הפסנתר, לא הריקוד, לא העיצוב הגרפי. והייתי טובה, הייתי יכולה להיות הכי טובה אבל כנראה לא נשאבתי.
אז החלטתי שהשנה הזו תהיה נקודת מפנה. אני רוצה לאהוב, לסבול ולהתרגש ממה שאני עושה. אני רוצה להתאחד. להתקיים ביקומים מקבילים ולהרגיש רגשות סותרים, לראות בפשוט מורכב ובמורכב פשוט. לחיות את האבסורד ולישון עם ההגיון.
זה אפשרי. אני בטוחה שזה אפשרי. וזה קורה אבל קורה כל-כך לאט, בצעדים של צב שאכל את סעודתו האחרונה, כאילו מתחרט לכיוון שהולך. צעד קדימה, אחד הצידה וברור שאחד אחורה. והלב שלי נשבר.
איך משהו שאני רוצה, לשם שינוי ממש רוצה, אני לא מצליחה?
משהו שסוף סוף אני נשאבת לתוכו, חולמת בהקיץ עליו, לא טובה בו. איך?
זה לא אמור לעבוד ככה. כשחושקים במשהו, התשוקה מתגלמת בו, פועמת בו וזה השילוב האופטימלי, יש לומר, האידאלי של הגשמה. איך זה לא עובד? נשבר לי הלב.
מה לעזאזל אני עושה אם הוא נשבר?
ואז היא באה ואומרת לי: ״אימא את חמודה״ והוא לרגע מתאחה.
אני לא רוצה להתחרט.
אני רוצה להרגיש בצעדיי את הבוץ, את הלכלוך ואת העונג. רוצה להרגיש את השריטות, לטעום את הדם המטפטף. העיקר שיטפטף. העיקר שמשהו יזרום לכיוון הנכון.
העיקר לכתוב.
אל תטעו פשוט זה לא.
נשבר לי שנשבר לי הלב.

אני מחכה שתצא ממך הישועה.
ממך, ממני, מהדף, מהתכלית, מהאפשרות
לדמם לעמוד.
את מי אנחנו באמת מאכזבים?
בצקים קפואים, בצקות בנשמה
זה בלתי נמנע
ממך תבוא הישועה.