תגית: הפסקה

יש הפסקת חשמל (יזומה, כך נאמר). להפעיל את מפזר החום אי אפשר. אז נכנעתי, יצאתי החוצה, לספוג כמה קרני אור שיחממו את גופי הלבנבן.
לא ייאמן איך פני הדברים משתנים כאשר נותנים למגע השמש לחדור או לעיניים להתרומם מעלה, להתבונן ולהסתנוור מעט מתכלת מחבק ומליטוף דמיוני של כדורים לבנים צמריריים.
(לא) בדיוק מה שאני מקבלת מהמפזר חום. האמת היא שמפזר החום הוא בעיקר מתפקד כתרופה רגעית וכוזבת למכה, כשהשמש והשמיים הם כבר המסקנה והביטחון. הם תמיד יהיו. המפזר חום, לא.

לפני שנגמר חנוכה, רגע מחשבה.
אני מנסה לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי התחלתי לחכות בקוצר רוח לקולקציה החדשה. לפנטז מה אני אקח, להרגיש כבר את הטעם מעקצץ על הלשון. מתי קיבלו עליי בעלות, מתי חג האורות הפך לחשוך במסווה של, שוב, התמכרות. זה פשוט לא ייאמן כמה קל ליפול למלכודת מתוקה ועוד לשלם עליה אגורה (לא בדיוק). שוב אנחנו נכנעים לרגעי אושר נדירים שנהפכים תוך שניה לצרבת וחרטה.
אז אני לא מתחרטת.
זהו חג של אור אבל את החושך אני חוגגת. אני חוגגת את האפשרות, את הדמיון, את מה שחבוי ונסתר אך כל הזמן שם. אני חוגגת את התשוקה (קראתי ספר ארוטי לאחרונה). את הברקים והרעמים שמכניסים לפעולה.
כי מי אנחנו אם לא סביבונים שמחפשים אחר מטרה, נופלים ושוב קמים. בעיקר מסתובבים, סביב הזנב של עצמנו, של תשוקותינו, של אחרים, של אלוהים. או סופגניה שטוגנה יותר מדי זמן ועכשיו קשה לה לזוז בגלל כובד השמן, שמבקש קצב אחר. איטיות, הפסקה. אין בזה שום דבר רע. אין בשום דבר, שום דבר רע. הכל עניין של החלטה. עכשיו אני עוצרת, עכשיו אני בודקת. עכשיו אני מפהקת. עכשיו אני עכשיו. אני (אתם) הנס הגדול שהיה פה, שעדיין פה.