#פוסט_לפוסט_ב_915
גם אני הייתי בים- בשקיעה. אי אפשר לוותר על זה, למרות שוויתרתי על זה (לא ביודעין) בתקופה האחרונה. אולי כי היה חם והים מושך אותי יותר בחורף, כשהוא פחות מיושב, כשהעצבים פחות רוטטים, כשהרוח עזה ואפילו קצת קר.
אז זה ה-זמן. בין קצות רגליים רטובים בשצף הגלים לבין ידיים מכוסות שרוולים.
הניגוד עובד. אפילו מרגש. קצה אחד קצת מתקרר בעוד השני מתחמם. אין על ניגודים. כשאתם עם שרוולים ארוכים, בלי משים לב, אתם משחקים עם המים, כאילו בורחים אבל מתים להיתפס.
תחשבו על זה רגע, אם הייתם עם קצר היה סתם קר אבל עם שרוול ארוך מתים להירטב כי אז זה רק סתם חול (למרות שזה המון) ואין מה לאכול. חייבת לומר שאפילו החול פחות מעצבן במזג אוויר שכזה. פתאום לא חוששת שיידבק וגם אם כן אז פתאום זה “אז מה כבר יקרה”.
המסקנה היא שאי-אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בשעת השקיעה, שמוסיפה טונה סבלנות לכל דבר שנעשה בזמנה. הכול הרבה יותר יפה, הרבה יותר מתקבל על הדעת, הרבה יותר- הכול.
נראה לי שאנחנו יפים יותר בשקיעה אולי כי אנחנו מבינים שהיום נגמר. וכשהיום נגמר אנחנו נגמרים ומוותרים. מוותרים על הכעס, מוותרים על הנוקשות. נסחפים יחד עם הגלים לאן שהם זורמים. לא איכפת לנו שהם דוחפים ואז מושכים. הם גלים, זה מה שהם אמורים לעשות וזה כנראה מה שאנחנו אמורים להיות.