תגית: מילים

כזאת אני. קשה, לא מפרגנת.
לא מספיק רגישה.
אדישה, יש אומרים.
יא אשכנזייה, יש אומרים.
תחייכי יותר, פעם אמרו.
מאז אני מחייכת יותר מדי.
ואני אומרת, סורי.
אתם לא מכירים אותי.
תהיו שלומי, אולי אז.

אני יכולה להסתכל, לנתח, לצמצם את המבט, למקד, למקסם, להפחית, להוציא מהכלל, לייתר אבל תמיד החלק האהוב עליי יהיה העמק בין האף לשפה העליונה שלך.

אני אוהבת אותך, היא כל הזמן אומרת. כל הזמן, בכזאת קלות. ואני מקנאה, מאיפה זה בא ואיך ככה, כל כך קל?
איך אפשר להדבק בקלות? שלא תטעו, אני מחקה, אני חוזרת ומשיבה. כי ככה אני באמת מרגישה אבל עדיין מרגישה שזה עקום כשזה יוצא, אולי כי המילים לא מספיקות ואולי כי אני לא רגילה, מספיק. לא אומרת מספיק, לא חוזרת מספיק. אבל תמיד משיבה.
איך אני יכולה להוות דוגמה כשאני לא מצליחה.
אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת, ממשיכה להגיד עד שתהיה התאמה מושלמת בין כוונה למילה. אולי זו שאיפה לא ניתנת להשגה . בדרך כלל, אין התאמה, המילים נופלות בין כוונות. אומרות יותר מדי או פחות מדי או סתם סתומות.
אבל ביום שכזה, עד כמה שאשמע קלישאתית, כי יש לעשות את זה תמיד (אבל זה פשוט בלתי אפשרי), אולי אפשר לפני שיורקים את המילים החוצה, לרכז חזק את כל המחשבות, את כל הכוונות (הטובות וגם הרעות) ולהדביק אותן לכל אות והברה ופשוט להגיד אני אוהבת אותך. אולי זה יצליח.
הלב יתרחב, אולי אף יתפוצץ, לא בגלל היום, לא בגלל התאריך אלא רק בגלל ההלימה המושלמת בין הכוונה למילים.

I want to be a poem.
Light as the wind.
Heavy as the next best thing.
I want to be the gap between the words,
between the syllables.
Be nothing in bluffing or be the joke on the block.
Be something.
Be a mark.
Be a spot on your heart.
A period on your page
How does it feel to be the end of everything?
I want to be the noise that you can’t be without.
Be a poem.