תגית: נחמה

אני יכולה להסתכל, לנתח, לצמצם את המבט, למקד, למקסם, להפחית, להוציא מהכלל, לייתר אבל תמיד החלק האהוב עליי יהיה העמק בין האף לשפה העליונה שלך.

אתמול בשעות הקטנות של הלילה קיבלתי ליטוף של יד קטנה.
נחמה של יד קטנה אומרת הכול יהיה בסדר.
וגם מה שלא- יהיה בסדר.
וגם מה שכן- יכול להיות לא בסדר.
נחמה של יד קטנה שרוצה להיות גדולה.
בשבילי היא גדולה. הנחמה.
אומרת כל מה שיד גדולה רוצה לומר.
רגע השקת עור לעור הוא רגע תחיית המתים.
הוא רגע התמוטטות הסכרים.
הוא רגע אבל וואחד רגע.
בטח היא לא יודעת עד כמה רציתי להקפיא את הנשיקה.
בטח היא לא יודעת עד כמה הצטמררתי כשהחלק האמצעי של אצבע האמה רפרף מהמרפק דרומה. הלוך ושוב הלוך ושוב. וכשלפתע לצד האמה הצטרפה אצבע נוספת והרפרוף הפך למגע עמוק יותר, מנחם יותר:
אני פה אימא. אני אוהבת אותך.
החסרתי פעימה, השערות סמרו.
יכולתי להזיל דמעה באותו רגע אבל לא.
כל פעם הדמעות אומרות את מילתן האחרונה אבל הפעם לא הסכמתי שהן יסכמו את הרגע הזה כל כך מהר. לא.
לא רציתי לשלוח אותו לארכיון תחת קטגוריה ״אושר״. עדיין לא.
עצמתי את עיניי (כי פקחתי אותן לרגע מהפליאה) ושקעתי לתוכו. נותנת לליטופים ולנחמה להוביל אותי לשינה מתוקה מאין כמוה.

תמיד לחפש במקום אחר.
זו מטרה לנקודה. להגעה. לרגיעה.
אף פעם לא קרוב, קרוב מדי, חשוד מדי.
קל. קל מדי. בטוח בטוח ואין בכלל רוח.
אני רוצה לעוף. קרוב. להיות מחוברת במראית עין משוחררת.
ליפול תוך שניה ולקום אחרי יממה.
לפעמים המילים נופלות.
תמיד.
לא מצליחות לגשר על הפער
של חוסר הידיעה וגם.
הידיעה עצמה
מתמוססת
מתקלקלת
כשהדימוי נשבר, מה נשאר.
להישען על נחמה, להתענג על חנופה. לשקוע לתוך משהו מוכר אבל
רק קצת, בעיקר לא. לא מוכר. לא מעודכן. לא מעודן.
גס.
גס זו לא מילה גסה.
גס זו מהות, זו צורה. זו אהבה.

איך זה קרה שהפנטזיה הפכה לדבר האמיתי כשהיא מייצגת את הבלתי אפשרי. איך הפלסטיק התאחד עם החיה, עם היצר. איך הכול (מסתבר שזה לא שגיאת כתיב) כל כך בסדר?
אתם לא מרגישים ריקנות פועמת במעטה של שפתיים חושניות או מבט עובר מצלמה אבל לא חודר נשמה. אני מרגישה שזה סוגר עליי מכל פינה, מכל מדיה אפשרית, אנושית או מסכית. אני יודעת שאני לא מחדשת דבר, רק הבעיה שזה משמש דוגמה לציפייה “נכונה”, “ברורה” ו”הגיונית” לילדים ולנוער ולכל מי שנותן יותר מדי מקום לטרנד, לסביבה, לחברה ולהחלטה שהמלאכותי זה הדבר. זה אני. כי אני זה הדבר. אני זה הכול. הפנטזיה והכישלון. כישלון בצד, למי איכפת, אני חיה בבלתי אפשרי, באזור הדמדומים. יש לי הכול עד שאין לי כלום, כי פלסטיק גם נשבר. אמנם יש לו תוחלת חיים בלתי מוגבלת אבל אין בו שום תועלת. אין בו חיים ואין בו מגע, יש בו רק פנטזיה. פנטזיה למה שיכול להיות אבל לא באמת, כי אם זה היה יכול להיות, זה היה כבר קורה.
ואני דווקא אומרת בואו נהיה איפה שאין, איפה שחסר, נכניס אהבה, יופי, כעס ונחמה ואת הפלסטיק נשאיר למחזור. ובכל זאת, לפעמים אני רוצה לפגוש את הפנטזיה רק כדי לדעת שמה שיש לי זה הדבר האמיתי.

White fields of empty thoughts
What did you expect?
Black holes of shallow trust
Or foolish games of faded lust
All eyes on us
All eyes on me
My eyes on you
You bleed
What did you expect?