השיטפון, למרות היותו מלוכלך ובוצי עד כאב, הוא מנקה. גם אם נצפה בו דרך מסכים ולא נהיה נוכחים בשר ודם, עדיין נרגיש נקיים וקלים יותר אחר-כך, כאילו לקח איתו חלקים זניחים וחסרי תועלת שתפסו מקום בנפש בלי ששמנו לב. לא סתם רודפים אחרי שיטפון, זה ממכר. תחושת הסכנה ובעיקר הבהייה שכל-כך מטהרת, כאילו העיניים טובלות עצמן שוב ושוב והגוף והנפש מרגישים את תופעת הלוואי. אולי זה המרדף אחרי משהו שחומק ממך ללא הרף – ד’ה סטורי אוף אאור לייף. נראה לי שבאופן כללי אנחנו אוהבים, פוחדים וכמהים לצפות בדברים נשברים, מתפרקים וזורמים בשצף שרומסים דברים אחרים. א’ כי אנחנו רעים. ב’ כי זה מקיים אצלנו פעולה פרדוקסלית של שבר ואיחוי בו-זמנית. או במילים אחרות, הרס של המושלם לכדי מושלם חדש שהוא שבור בבסיסו- אנחנו. השיטפון דורש ממך לעצור ולהביט בו. הוא לא מאפשר התחמקות. אומר לך “עצרי רגע, אני זה את. אני הורס אבל אני מרגש, תוקע מבטים, שובר שיניים ומפיל לסתות. אני יכול להרוג אבל אני יכול גם לאתחל. שיטפון לחלוטין עובר מסך. ככה זה עם תופעות טבע, הן ישר גורמות לעקצוצים בפנים, כאלה נעימים וכאלה גם פחות. אבל הן דורשות ואני, ילדה טובה, אני נענית.
איך אני חוזרת? איך חוזרים? איך נפרדים? איך מתעלמים וממשיכים? איך ממשיכים וחוזרים לעשות משהו שמפחדים, נהנים וסובלים ממנו, אולי לא ממנו אלא יותר מהפחד שמאחוריו? הרבה יותר קל לוותר, לדחות (מה שאני בדרך כלל עושה וכבר מומחית בזה) אבל השנה החלטתי שאין וויתורים, הרי בסוף אני אוכלת חרא. אין הקלות. יש התמודדות. בלי בולשיט. בלי מראית של. מצחיק (אולי עצוב) שרק עכשיו אני חותרת למצוא את מה שאני באמת אוהבת אפילו שעל פי מראית עין עסקתי תמיד במה שאני ״אוהבת״, במה ש״מגניב״, במה שלכאורה אמור להכניס כסף אבל לא הצלחתי להישאב לזה, לא הצלחתי להתמוסס לתוך, להתאחד עם (מה שזה לא יהיה). עכשיו מגיע החלק שבו אומרים (או אני אומרת לעצמי): ״לא, את אישה חזקה, את לא צריכה להישאב לשום דבר. את המחליטה, את הקובעת. את הנפש הפועלת לא הסבילה. את המושכת בחוטים ולא זו שקובעים לה את תנוחתה.״ אז זהו שלא. אני רוצה להיות סבילה. אני רוצה להיסחף לתוך משהו שהוא לא בשליטתי. משהו שאוכל אותי, לועס אותי ואני מעכלת. אז לא נשאבתי, התנכרתי וקפצתי הלאה. בלי בעיה, בלי חרטה או תחושת החמצה. יש שיגידו בלי אמונה. אמונה בעצמי. אבל האמת היא שפשוט נמאס לי באותו רגע מאותה קונסטלציה. לא הייתי שם יותר. במקום שאני אמורה להיות. יש שיגידו שאין כאן מחוייבות ויש שיגידו יש לה ״קוצים בתחת״ זאת, מה שלא אופייני לי בכלל כי אני דווקא אחת שיושבת ונשאבת. אז כל שנשאר לי להסיק הוא כי עד כה כנראה לא היה מה להישאב לתוכו. לא הפסנתר, לא הריקוד, לא העיצוב הגרפי. והייתי טובה, הייתי יכולה להיות הכי טובה אבל כנראה לא נשאבתי. אז החלטתי שהשנה הזו תהיה נקודת מפנה. אני רוצה לאהוב, לסבול ולהתרגש ממה שאני עושה. אני רוצה להתאחד. להתקיים ביקומים מקבילים ולהרגיש רגשות סותרים, לראות בפשוט מורכב ובמורכב פשוט. לחיות את האבסורד ולישון עם ההגיון. זה אפשרי. אני בטוחה שזה אפשרי. וזה קורה אבל קורה כל-כך לאט, בצעדים של צב שאכל את סעודתו האחרונה, כאילו מתחרט לכיוון שהולך. צעד קדימה, אחד הצידה וברור שאחד אחורה. והלב שלי נשבר. איך משהו שאני רוצה, לשם שינוי ממש רוצה, אני לא מצליחה? משהו שסוף סוף אני נשאבת לתוכו, חולמת בהקיץ עליו, לא טובה בו. איך? זה לא אמור לעבוד ככה. כשחושקים במשהו, התשוקה מתגלמת בו, פועמת בו וזה השילוב האופטימלי, יש לומר, האידאלי של הגשמה. איך זה לא עובד? נשבר לי הלב. מה לעזאזל אני עושה אם הוא נשבר? ואז היא באה ואומרת לי: ״אימא את חמודה״ והוא לרגע מתאחה. אני לא רוצה להתחרט. אני רוצה להרגיש בצעדיי את הבוץ, את הלכלוך ואת העונג. רוצה להרגיש את השריטות, לטעום את הדם המטפטף. העיקר שיטפטף. העיקר שמשהו יזרום לכיוון הנכון. העיקר לכתוב. אל תטעו פשוט זה לא. נשבר לי שנשבר לי הלב.
