בלק פראיידיי. אני מרגישה ל-ח-ץ לקנות לקנות לקנות, מה לעשות? לקנות? זה חזק ממני, זה גובר עליי, משתלט, אוכל אותי ומשאיר שאריות לבאים בתור. אני כגוויה עוברת מחנות אינטרנטית לשנייה, מפריט לפריט למצוא תכלית. למצוא כיסוי הולם לבנות, לעצמי, שלומי לא צריך. אי אפשר אחרת, מה אני פראיירית? אני ישראלית, אין מצב שאני פראיירית. מה אני נראית לכם? הולכת כעיוורת אחרי פירורי פרסומים, מכרסמת במבצעים. מה אני נראית לכם?
אנשים עומדים על חבילות שנערמות על אנשים, שקונים ממחשבים, שנארזים בקופסאות, שחוסמות את הקרקע, את השפיות. אולי זו השפיות, לקנות? אולי זה קצה החוט של הממשות. כי מי אנחנו אם לא חומר. חומר דביק שמדביק אחרים בסיסמאות לאיך לחיות, נכון, לא נכון, עכשיו, אתמול, מחר, אם בכלל. אז מה, הולכים לקנות?