#4 לרדוף אחרי שיטפון

#פוסט_לפוסט_ב_915

#4 לרדוף אחרי שיטפון
יום 4 לניסוי אינסטגרם- פוסט לפוסט ב-9:15

השיטפון, למרות היותו מלוכלך ובוצי עד כאב, הוא מנקה. גם אם נצפה בו דרך מסכים ולא נהיה נוכחים בשר ודם, עדיין נרגיש נקיים וקלים יותר אחר-כך, כאילו לקח איתו חלקים זניחים וחסרי תועלת שתפסו מקום בנפש בלי ששמנו לב.
לא סתם רודפים אחרי שיטפון, זה ממכר. תחושת הסכנה ובעיקר הבהייה שכל-כך מטהרת, כאילו העיניים טובלות עצמן שוב ושוב והגוף והנפש מרגישים את תופעת הלוואי. אולי זה המרדף אחרי משהו שחומק ממך ללא הרף – ד’ה סטורי אוף אאור לייף.
נראה לי שבאופן כללי אנחנו אוהבים, פוחדים וכמהים לצפות בדברים נשברים, מתפרקים וזורמים בשצף שרומסים דברים אחרים. א’ כי אנחנו רעים. ב’ כי זה מקיים אצלנו פעולה פרדוקסלית של שבר ואיחוי בו-זמנית. או במילים אחרות, הרס של המושלם לכדי מושלם חדש שהוא שבור בבסיסו- אנחנו.
השיטפון דורש ממך לעצור ולהביט בו. הוא לא מאפשר התחמקות. אומר לך “עצרי רגע, אני זה את. אני הורס אבל אני מרגש, תוקע מבטים, שובר שיניים ומפיל לסתות. אני יכול להרוג אבל אני יכול גם לאתחל.
שיטפון לחלוטין עובר מסך.
ככה זה עם תופעות טבע, הן ישר גורמות לעקצוצים בפנים, כאלה נעימים וכאלה גם פחות. אבל הן דורשות ואני, ילדה טובה, אני נענית.

לפחות חצי מהזמן

איך אנחנו יכולים להיות החברים הכי טובים?
להגיד הכול
לפחות חצי מהזמן
לא לשמור
לפחות חצי מהזמן
כשזה רע, זה מנחם
כשזה טוב, זה חבל
הכול עובר.
ככה אצלנו בתאגיד
משלמים שוטף 90
מלטפים, מלקקים, מלייקלקים,
נאמנים (פחות).
ואתה אמור להיות
החבר הכי טוב
מלטף, מלקק, מלייקלק
לפחות חצי מהזמן.