אני אוהבת אותך, היא כל הזמן אומרת. כל הזמן, בכזאת קלות. ואני מקנאה, מאיפה זה בא ואיך ככה, כל כך קל?
איך אפשר להדבק בקלות? שלא תטעו, אני מחקה, אני חוזרת ומשיבה. כי ככה אני באמת מרגישה אבל עדיין מרגישה שזה עקום כשזה יוצא, אולי כי המילים לא מספיקות ואולי כי אני לא רגילה, מספיק. לא אומרת מספיק, לא חוזרת מספיק. אבל תמיד משיבה.
איך אני יכולה להוות דוגמה כשאני לא מצליחה.
אי אפשר להגיד שאני לא משתדלת, ממשיכה להגיד עד שתהיה התאמה מושלמת בין כוונה למילה. אולי זו שאיפה לא ניתנת להשגה . בדרך כלל, אין התאמה, המילים נופלות בין כוונות. אומרות יותר מדי או פחות מדי או סתם סתומות.
אבל ביום שכזה, עד כמה שאשמע קלישאתית, כי יש לעשות את זה תמיד (אבל זה פשוט בלתי אפשרי), אולי אפשר לפני שיורקים את המילים החוצה, לרכז חזק את כל המחשבות, את כל הכוונות (הטובות וגם הרעות) ולהדביק אותן לכל אות והברה ופשוט להגיד אני אוהבת אותך. אולי זה יצליח.
הלב יתרחב, אולי אף יתפוצץ, לא בגלל היום, לא בגלל התאריך אלא רק בגלל ההלימה המושלמת בין הכוונה למילים.